האם ליהדות יש תרומת ייחודית לרגע שבו אתה נקלע למשבר ממשי?
יש פילוסופים יהודים שניסחו את עצם מהות היהדות כמשבר, כמו למשל הרב סולובייצ'יק וישעיהו ליבוביץ'. אך הקפדתי לנסח את המשפט הראשון כשאלה אישית על רגע ממשי. ברגע כזה, מהותה של היהדות לא מעניינת אותך. ועדיין, ברגע של משבר ממשי אתה מחפש כל מקור תמיכה אפשרי. יש ליהדות תרומה ייחודית לרגע כזה?
אבל נתחיל מהתחלה: נקלעתם פעם למשבר ממשי? אם לא, אין לי מה לנסות לתאר לכם מהו משבר ממשי. תעצרו כאן, הטקסט הזה לא בשבילכם. אולי תשמרו אותו ליום שתקלעו למשבר ממשי, תיזכרו בבונדי הזקן, לפחות תדעו שאינכם לבד…
רני אלון נתן לי פעם עצה לרגע כזה: "תזכור שלכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף". רגע של משבר ממשי הוא רגע נטול קונטקסט, רגע שבו ההלם שמכה בך חורג מגבולות הסיפור שלך. לכן, העצה שרני העביר לי נוגעת בדיוק בנקודה: כרגע אתה בתוך רגע נטול פשר והקשר, רגע הזוי ומטורף, אבל במאמץ כביר אפשר לנסות להיזכר בעצם התובנה שהחיים הם סיפור. ואם אכן כך, לא רק שיום אחד הרגע הנוראי הזה ישתלב בסיפור ויתבהר, אלא כבר עתה הוא חלק מסיפור. אמנם רגע הזוי ומופרך, אבל רגע מסיפור.
אני חושב שזו עצה יהודית מאוד, אבל צריך לדייק במשמעותה כדי לעמוד על כך. הרי כל תרבות מתחילה מסיפור, אז מה מיוחד בסיפור שלנו?
מצב של גורל בלתי ניתן לשינוי הוא הנחת מוצא עמוקה של סיפור מיתולוגי. הגיבור לכוד בסיפור שסופו ידוע מראש וכל שנשאר הוא לגלותו. זהו מאמץ הרואי למצוא פשר במה שלא ניתן לשנותו, להביא אותו למודעות, לעבד אותו רגשית. המיתוס מנסה להעניק פשר לעובדה סתומה – לאימת הטבע, לגורלו של עם; אך העובדה לא תשתנה, היא רק תקבל פשר מקרי.
התנ"ך, לעומת זאת, הוא דרמה חיה, פתוחה, וידויית, עדות למערכת יחסים נוכחת ומתמשכת. התנ"ך מבקש לחגוג את החיים כמערכת יחסים דינמית, רווית משמעות. התנ"ך הוא לא סיפור מיתולוגי על אלוהים; הוא סיפור שאלוהים כותב אלינו על מה שקורה בינו לבינינו (כמובן, איני קובע כאן עובדה היסטורית אלא רק מצביע על האופי הספרותי). המיתוס מדבר בשפה סמלית על העולם, על גיבוריו האלים; התנ"ך מדבר בשפה ישירה מפי גיבורו וכותבו, אלינו – גיבוריו, קוראיו.
יש איזו טעות נפוצה כאילו נביאי התנ"ך היו עסוקים בחיזוי עתידות. ממש לא. הנביאים מנסים להעביר לנו את רגשותיו של אלוהים, היוצאים אלינו. הם עסוקים בפרשנות של הקיום האנושי מנקודת מבטו של אלוהים, ומתוך הזדהותו של אלוהים עם משברי האדם.
התנ"ך לא נותן לנו קונטקסט, משמעות מתוך הקשר בין-טקסטואלי; הוא נותן לנו "קונ-פרסון", משמעות מתוך הקשר בין-אישי. המיתולוגיה סיפרה לנו על מערכת יחסים בין אלים שמשפיעה עלינו בעל כורחנו; התנ"ך מספר לנו שאנחנו בתוך מערכת יחסים דיאלוגית עם אלוהים. התנ"ך לא מעניק לנו פשר; הוא מגלה לנו שהננו בקשר.
אולי האתגר הגדול ביותר ברגע של משבר הוא הבדידות התהומית. כשהקונטקסט קורס, כל הדמויות שטווינו בסיפור שלנו מתפזרות. אני לא מבין כלום, ובטח שאף אחד לא מבין אותי. זוהי שעת מבחן אמתית לטיב מערכות היחסים שלנו – האם היו אלו דמויות שטווינו בסיפור, או שקורה בינינו אמון ממשי.
לכן, ברגעים כאלו הדבר הכי יקר הוא מערכות היחסים. האמון שמתגלה לפתע, והנה הוא עמוק מכל קונטקסט. לעזאזל, מאיפה זה נפל עלי פתאום?! – ואיזה נס שאת כאן איתי, וכמה לא מובן מאליו החיבוק הזה שלכם.
אנחנו כל כך בודדים כאן בעולם המודרני, מגורשים ממערכת היחסים עם אלוהים. אך בתנ"ך אלוהים תמיד נכח. אז אולי אפשר לקוות לתחייתו? "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי". לא בגלל שאתה האל המושיע, אלא דווקא בגלל שגם אתה כאן איתי בגיא צלמוות, חרד עמדי. הרע נותר רע, כנראה גם כשיגיע סוף הסיפור, אך העיקר שאנחנו בסיפור הזה ביחד, בסיפור שמתרחש בינינו, נורא ככל שיהיה.
וכבר נוראותו של הרגע לא משתלטת עלי. אכן, זה נורא כשהסיפור שלך קורס, וזה עוד יותר נורא כשמנסים להפוך אותך לאובייקט בסיפור שכלל לא שלך. לזה קראו חכמינו: גלות.
אך גם כשהיהודי בגלות, הוא אף פעם לא נותן לעצמו להיות קורבן בסיפור של מישהו אחר. לקבל את גזרת הגורל ולנסות למצוא לה פשר יהיה סתם לכתוב מיתולוגיה עצמית. היהודי לא מתכחש לזה שהוא בגלות, אך הוא מרגיש שגם השכינה עמו בגלות.
וכבר לא צריך לחכות לסוף הטוב שיבוא. וגם החרדה שמא יהיה סוף רע מצטמצמת. היהודי ממשיך להיות מי שהוא: לעסוק בטוב, לראות את האחר, לרדוף שלום. כי הוא יודע שדווקא הרגע הזה של קריסת המערכות הוא גאולה, הארה של נס האמון, של פלא מערכת היחסים.