כיצד נראה חורבן? איך מזהים עוול? האם אנחנו יודעים תמיד לשים לב כשהוא קורה? מצליחים להבחין שאנחנו עושים אותו? נפילת החומות וחורבן הבית היו גלויים, צועקים, עם נוכחות שלא משתמעת לשתי פנים. התהליכים שהביאו אותנו לשם לא היו כאלה. שנאת החינם כירסמה, שחקה את החברה, ותודלקה בידי אנשים צודקים, עם כוונות טובות וערכים, 'אלו שיודעים'.
האותות של משבר האקלים, אלו שנראים לעין, הם כאין וכאפס לעומת מה שעשוי לקרות. השימוש בדלקים מזהמים נראה לנו טריוויאלי, נורמאטיבי. תינוקות לא בוכים, חומות לא נופלות כאשר נבנה עוד מפעל מזהם. דם לא נשפך כאשר תוכנית תשתית לקידום תחבורה ציבורית יורדת מסדר היום. המשבר הקיים נוצר על-ידי כולנו גם "המחונכים היטב". בציטוט של גארי סנידר "אנשים לבושים ללא חת, בעלי חינוך אוניברסיטאי מצויין… אוכלים אוכל אנין טעם וקוראים ספרות קלאסית, בזמן שהם מתזמנים השקעות ומדיניות שהורסת את העולם."
שנת השמיטה מגיעה לסיומה, והייתי מאחל לנו ללמוד ממנה שיש גבולות למה שהטבע יכול לספק לנו. הצורך של האדמה לנוח בפסוקים הוא משל בעיניי, לכך ששימוש חסר רסן בטבע יביא לחורבן. מי שישלם את המחיר הכבד יהיו הדורות הבאים, שאם לא נשנה את דרכנו לא יזכו לחיות באותו עולם.
ועתה, מה יעשו המתריעים בשער? כיצד יזעקו נביאי החורבן? כאן אקטיביסטים רבים עשויים לפספס. בנו של רשב"י יצא מהמערה, לאחר שנים של לימוד תורה. הוא נתקל באנשים שאינם מקפידים כמותו, התמלא כעס ושרף באמצעות עיניו את כל החוטאים לשיטתו. האינטואיציה של היודעים היא פעמים רבות לשפוט, לכעוס ולהטיף לכל אלו שלא מישרים קו ומאמצים הלכות סביבתיות.
השיפוט, הכעס וההתנשאות, גם הם עוול, גם הם חורבן, הם אינם יכולים להיות הפתרון לחורבן הפיזי של המערכת האקולוגית. יתרה מזאת, גישת השיפוטיות אינה רותמת אלא מרחיקה. התיקון הפיזי קשור בתיקון הנפשי ולאופן בו נבחר לדבר על המשבר איש עם רעהו. המוטיבציה הנכונה לפתרון למשבר האקלים אינה שנאת אדם אלא אהבת אדם, בפרט אהבת הילדים שנולדו ושיוולדו, והיא מוכרחת לבוא לידי ביטוי גם באופן הפתרון ובגיוס הלבבות.
