בתקופה האחרונה אני מהרהרת לא מעט על ההשלכות של החיים בעידן שלנו – עידן הלפטופ, הסמארטפון, הפייסבוק.
עידן הזמינות הבלתי נגמרת בכל מקום ובכל שעה.
מצד אחד, הטכנולוגיה הזו היא ברכה: היא מעניקה לנו שפע אינסופי, מנגישה לנו ידע שלא היה באפשרותנו להשיג, מאפשרת לנו דרכי תקשורת משוכללים ומהירים שמעולם לא חלמנו עליהם.
ומהצד השני, אני מתקשה שלא להבחין בקללה שהטכנולוגיה הזו טומנת בחובה עבורנו, ברבדים שונים. ראשית אני רואה את התקשורת ההולכת ונעשית שטחית ודלה: איך השיחות האינטימיות פנים-אל-פנים הפכו לשיחות טלפון, שהפכו למיילים, שהפכו לסמסים, שהפכו לסטטוס…
אבל אני רוצה להתמקד כרגע דווקא ב"קללה" אחרת, בזו הקשורה לזמן שלנו, ולעובדה שכולנו זמינים, לכל אחד, בכל מקום ובכל שעה. אין לנו רגע של שקט. גם בחצות אני יכולה לפתוח את המחשב או לשמוע צפצוף מהסמארטפון ולהבין שמישהו מחפש אותי, שיש משהו לעשות, שיש שאלה לענות עליה, סוגייה להתייחס אליה, משימה לבצע. גם אם לא אפתח את ההודעה ולא אדע מה כתוב בה, הידיעה שהיא שם מחכה לי, כובלת אותי באיזושהי צורה. רוב מקומות העבודה היום מסתמכים על זמינות העובדים שלהם ורובנו, מה לעשות, עובדים כל הזמן. וגם כשאני יושבת עם חבר טוב לשיחת נפש, אני לא לגמרי איתו, כי הטלפון שבכיס שלי עלול לצלצל, וכשאנחנו הולכים לסרט, אנחנו לא נכבה את המכשיר אלא רק נשתיק ונשים על רטט, ליתר בטחון…
פרשות ויקהל-פקודי עוסקות בהרחבה ובפירוט רב בתיאור מלאכת הקמת המשכן. עבודה אינטנסיבית, מלאכת מחשבת משוכללת ומתוחכמת. אבל לפני הכל, לפני תיאור העבודה המרובה וההתגייסות של כל העוסקים בה, את הפרשיות פותחת פסקה קצרה: תזכורת על ציווי השבת.
"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'…"
אני שמה בצד שאלות אמוניות (שבת שבתון לה', או לי?), ואת השאלה איך שומרים שבת (יש יותר מדרך אחת?) ורוצה להתמקד במסר הפשוט והברור מהציווי הזה: אי אפשר לעבוד כל הזמן. צריך הפוגה, צריך להפסיק את המולת היום יום, באופן קבוע. לעצור, להתבונן, ואז להמשיך.
יכול להיות שהמודעות הגדולה שלי לכבילות הזו שתיארתי בתחילת דברי ולזמינות האינסופית, לכך שאנו "עבדי הזמן" בעידן טכנולוגי, נובעת מהעובדה שאני אחת מאלה שמשתחררים מהכבלים בשבת. קשה לי לתאר במילים את התחושה שיש לי ביום שישי בערב, כשהלפטופ סגור, הפלאפון כבוי, ואין לעולם החיצון – מלבד זה שבחרתי להכניס פנימה באותו רגע – אפשרות לחדור למרחב הזמן שלי. זו תחושה משחררת, מרגיעה. זה זמן בו אני יכולה להיות בהווה, במקום בו אני נמצאת באותו רגע. להיות עם האנשים שלצידי, ועם עצמי. כמובן שמגיעות מחשבות כמו: אוי, שכחתי להתקשר להוא…
ולא החזרתי מייל להיא… אבל הן מתפוגגות לאיטן, ונעלמות, כי אין לי מה לעשות איתן. לא עכשיו. לא עד מחר בערב.
אני מזמינה את כולנו להקשיב למסר שהתורה נתנה לנו לפני כל כך הרבה זמן ובטח לא היה לה מושג עד כמה הוא רלוונטי לימינו אנו: צריך לפעמים לשבות. ובעולם הטכנולוגי של ימינו, הפרשנות האישית שלי ל"לשבות", היא להתנתק לפרק זמן מהטכנולוגיה הזו, כלומר: לעשות הפוגה לזמינות. (ואת זה, אגב, אפשר לעשות בכל יום שתבחרו. אני בוחרת לעשות את בשבת כי זה הכי מסתדר לי עם הלו"ז של המדרשה 🙂
ובחזרה לפרשה שלנו, והפעם בהקשר אמנותי: הפסוקים בפרשה מתארים את מלאכת המשכן – שהיא למעשה עבודת אמנות לכל דבר – וכן את האומנים העוסקים במלאכה, בצורה נפלאה ומרגשת. השימוש במילה "חכמה" חוזר על עצמו פעם אחר פעם, אך מתייחס לחכמה מהסוג שאנו לא רגילים להתייחסות אליה: חכמת יצירה, חכמת אומנות, חכמת-ידיים ("מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם…"). אני חושבת, על אף שהיא עמוסה מאד בפרטים ועשויה להיתפס כמעייפת, שזו הפרשה היצירתית ומלאת ההשראה ביותר שאני מכירה בתנ"ך. התורה מספרת לנו שהמלאכה היא דבר נפלא, נשגב. הדרישה לא לעשות מלאכה בשבת לא אומרת שמלאכה היא דבר רע, בדיוק להפך. היא דבר נפלא שבאחריותנו להגביל, למנן ולאזן את מקומה בחיינו. אולי כפי שהקידמה הטכנולוגית אינה דבר רע, להפך, היא נפלאה, כל עוד בני האדם יודעים לאזן את מקומה בחייהם.
לסיום אני רוצה להביא קטע מקסים של יונדב קפלון, מתוך ההקדמה לספרו (המומלץ מאד) "ממך אליך – ספר השבת". הקטע עוסק בדימוי מעולם האמנות, והדימוי הזה משתלב בצורה יפה עם פרשות השבוע ה"אמנותיות" שלנו, ועם מסר ה"שבת" שאיתו הן נפתחות:
"את המצווה לייחד יום אחד בשבוע לשם התכנסות-הנשמה והתבוננות פנימה ניתן להמשיל לצייר העסוק ביותר בליטוש פרטים קטנים של ציור גדול וחשוב. עיניו מרוכזות מאד בקטע כזה או אחר של תמונתו, ופניו, הקרובים כמעט עד כדי מגע אל ציורו, כבר מעוותים מרוב מאמץ. והנה אנו רואים אותו שומט לפתע לצדדים את מכחולו ואת לוח צבעיו, וכדרך הציירים, פוסע בנחרצות פסיעות אחדות לאחור – על מנת לבחון בחינה כוללת את כל מה שיצא עד כה תחת ידיו. זוהי אמנם הפסקה של מעשה היצירה, אך בעצם, זו אולי השעה החשובה ביותר בתהליך גיבושה; השעה שבה פונה האמן לחוש את משמעות מעשיו עד כה. אלה הם הרגעים שבהם הוא מבין איזה קו כדאי לחזק ואיזה קו כדאי למחוק. ואולי אף הרבה מעבר לזאת: אלה הרגעים שבהם האדם עוצם כביכול את עיניו על מנת להזכיר לעצמו – מה בעצם רציתי לצייר".