על רקע שאלות רבות על התפילה בבית פרת ירושלים, כמו הדיונים על מיקום המחיצה, אופן הישיבה, הציפייה או חוסר הציפייה לחוויה רוחנית – פגשנו את הרב איתן טוקר, ראש ישיבה שלוקחת את התפילה מאוד ברצינות, ישיבת הדר. הרב טוקר אמר שכל השאלות או המחלוקות שלנו לגבי העניינים הטכניים של איך להתפלל (איך לשבת, האם לשים מחיצה) הן ביסודן שאלות על מהות התפילה.
אני רוצה להציע שתי תשובות כלליות שעומדות אל מול השאלה הזו על מהות התפילה, כמו שאני מבינה אותם:
תשובה אחת היא שהתפילה היא עניין שבין אדם לאלוהיו. האדם הוא נשמה חד פעמית ומסתורית בעולם הזה, והתפילה היא המקום של הנשמה היחידה במינה, החד פעמית בעולם, אותה הנשמה שזר לא יבין, לבקש את התייחסותו של האלוהים היודע כל רז. התפילה היא המקום לבקש את ההקשבה שלו ולבקש ממנו ישועה, או לחלופין להודות לו ולהכיר בו, להוקיר את נוכחותו. התפילה היא עניין פרטי שבין אדם לאלוהיו. והיא מוצא הגעגועים של הנשמה לרחמיו של העולם, אל המקום המוגן והחם שקיבלנו בו את האומץ מלכתחילה לצאת למסע החיים. דחף פנימי שטבוע בתוך הנשמה, כמעט כמו נשימה.
התשובה השניה היא שמהות התפילה היא בכלל ההתרחשות הקהילתית. מדובר על עניין שבין עדה לבין אלוהיה, ולפני כן – בין אדם לקהילתו. התפיסה הקהילתית הזו לא מבטלת את יחודו ויחידיותו של האדם, היא פשוט סוברת שהאדם באשר הוא אדם הוא חלק מקהילה. ובכל אופן הוא מגלה את אנושיותו בתוך קהילה ובאמצעות קהילה.
הוא מגלה את אנושיותו בתוך קהילה ובאמצעות קהילה. ראיה לכך היא שהאדם, או לכל הפחות היהודי, נטוע בקהילה – היא שגם התורה וגם ההתגלות לא ניתנו לאדם יחידי אלא לעדה. ממילא, עבודת ה' נועדה להיעשות בהרכב של עדה, ולצורך העניין במניין. התפילה אם כן, היא מעשה שמצווה עלינו כעדה, ולכן גם משמר אותנו כעדה.
אני לא חושבת ששתי התשובות הללו סותרות או שאחת מוציאה את השניה. ברור לי שהתפילה היא גם התרחשות כלפי מעלה וגם התרחשות בתוך הקהילה, ויותר מזה: ברור לי שהתרחשות אחת בונה את השניה, וברור לי שלפעמים אלוהים נמצא בין האנשים ולפעמים הוא הדבר היחיד שנמצא מעל כולנו ומלכד אותנו. ברור לי גם שבית הכנסת צריך ויכול להחזיק גם קהילה, במיטבה, וגם תפילה במיטבה. אלא שעוד לא פגשתי בית כנסת כזה.
בשביל תפילה מהסוג הראשון, הפרטי, זה לא מובן מאליו שיש צורך בבית כנסת. כי מה עניין כל האנשים הללו למקרה הפרטי שלי? מה היתרון של בית כנסת לתפילת הנשמה?
יכול להיות שבית הכנסת וההרכב החברתי הם דווקא המקום לזקק את החד-פעמיות שלי לעומת כולם. אולי גם התודה שלי כל כך גדולה, או שהזעקה שלי כל כך חזקה, שאין לי אפשרות לשאת אותה לפני אלוהים לבד. אני חייבת איתי עוד כמה צועקים או מודים כדי שארגיש שהוצאתי את זה, זהו! ובסופו של דבר, למקרה שאלוהים לא יענה מיד, ואולי אפילו לעולם לא, אז הקהילה היא המקום להתנחם בו. והקהילה לפעמים יכולה לנסות ולהחליף את מקומו של אלוהים עד כמה שאפשר ולנהוג בחסד אחד כלפי השניה.
בשביל תפילה מהסוג השני מובן למה צריך בית כנסת. אבל גם ברור לכולנו עד כמה בית הכנסת יכול להיות כלוב לנשמה. איך נורמות חברתיות שחייבות להתקיים כדי שחברה תתפקד יכולות להפוך שיפוטיות ומשתיקות, ואיך הסדר המופתי של בית הכנסת ושל הטקסים בו מביאים אותנו למצב שבו אנחנו או מפריעי סדר אם סטינו מהכללים, או לשקופים אם עשינו הכל כמו שצריך. וכמו שכתב אברהם יהושע השל: הפדנטיות מחליפה את יראת השמים.
אז בשביל התפילה הראשונה בית הכנסת אינו הכרחי, אבל כדאי, ובשביל התפילה השניה בית הכנסת הכרחי, אבל עלול להביא לכדי עבודה זרה.
אני פותחת אתכם את הדברים האלו – כי אני רוצה ותוהה אם אנחנו נוכל להיות בית כנסת שהוא גם הכרחי וגם כדאי. ואני רוצה להזמין אתכם לחשוב ולהמציא את בית הכנסת הזה.
בשני המקרים שהצגתי התפילה היא רגע שבו אנחנו נדרשים (בין אם מתוך צו פנימי או מתוך צו חיצוני) להתייחס לאלוהים. ומיד עולה השאלה המתבקשת: מי הם האנשים שיוצאים מהחדר כשאלוהים נכנס אליו? או לחלופין – מי לא יבוא לשיחה על תפילה, שאליה אני מזמינה?
אני לא חושבת שהתשובה יושבת על האבחנה בין דתיים וחילונים. החלוקה הרלוונטית בעיניי היא ציניות והעדר ציניות: הציניות מוציאה את האנשים, והעדר הציניות הוא מה שיכול להכניס את כולם, כולל כולם, לחדר תפילה אחד.
לפוסט הזה יש 4 תגובות
אלהים זה דבר נורא מורכב, שכולל הבטים שכליים, אידיאולוגיים, רגשיים, חברתיים ועוד. דרישה מכולם לדבר על אלהים, אפילו בהקשר של תפילה, היא דרישה קשה מאוד בעיני. לא בכל תפילה צריכה להיות אלוהות. לא צריך להיות ציני בשביל להיות רחוק מהעיסוק באלהות.
דוקא בתוך הכותרת האחרונה, צריך לשים לב שהיהדות החילונית מותקפת כיום במדינה ישראל. בעיני ראוי להרוויח גם את מי שמחפש תפילה תוך דחייה של האלהות מכל וכל.
הי עזרא, תסלח לי שאין לי יכולת להגיב כאן באריכות. תודה על ההתייחסות. אני מסכימה שאלוהות זה מושג רחב. והעניין היותר מעניין הוא שזו מילה שמסמלת עבור כל אחד משהו אחר. בטח שאין לי ניסיון לתאר במילה הזו משהו אחד, ובאופן אישי זו מילה שאני משתמשת בה כדי לתאר משהו נשגב. משהו שמושך את האדם מחוץ לעצמו, ושיכול לתת לו ערך, משהו שנותן תקווה שיש יותר ממה שאנחנו רואים. (ואולי בהזמדנות אתפנה לכתוב על כך בהרחבה – אבל זה נראה לי מספיק לצורך התגובה). בהקשר הזה – בכל מקרה, זה משהו שמעורר אמונה. ואמונה בעיני – היא מה שמבדיל בין צינים ולא צינים, בין אנשים שמחפשים בית כנסת ומי שאינם.
אפשר שהשימוש שלי במילים הללו אינו מתאים לכולם, ויש מי שרוצים לשמור את המילים הללו כדי לאחוז רעיון אחר. ואפשר גם שהמחשבה שלי לא מסתדרת עם שלך. ושמחה על החברותא.
שבת שלום
אני חושב שהטענה הזו קשה, לא רק במובן שעזרא ציין.
השימוש שלך במילה אלוהים הוא יפה בעיניי (ההרחבה נשמעת טוב!), ומתאר כיוון נפשי אמיתי של מי שמחפש (ופה אני לא מסכים איתך, מחפש זה לא רק אחר בית כנסת).
אבל – אני חושב שאת לא מייחסת מספיק משקל להקשרים החברתיים של אלוהים. אלוהות אולי מסמלת משהו אחר עבור כל אחד, אבל המונח אלוהים, וגם התפילה אליו, לא עומדים לבד בליבו של אדם. הם נושאים על גבם אלפי שנות מטענים רגשיים, ערכים ותפילות של אחרים.
לכן, מי שיוצא כשאלוהים נכנס הוא בעיניי לא ציני, ממש כשם שמי שנשאר למולו אינו בהכרח מחפש או מתכוון. מי שיוצא כשאלוהים נכנס בוחר בחירה מודעת שאת החיפוש הזה, את המילים האלה, עם המשמעויות הטעונות בהן, הוא לא אומר. אולי דווקא בזה שהוא יוצא החוצה הוא מממש את החיפוש אחר הנשגב.
וכן, אני חושב שיש פה עניין של חילונים ודתיים. לא כאנשים שמופרדים בתוויות, אלא כניגודים רעיוניים אמיתיים ולגיטימיים. בין מי שמאמץ את הפלטפורמה של בית הכנסת כמקום לחיפוש, על משמעויותיה ומטעניה, לבין מי שיוצא לחפש בחוץ. לא סתם אומרים "יוצאים בשאלה" על מי שיוצא לשאול ולחפש בחוץ. מי שיוצא כשאלוהים נכנס לא הפסיק לחפש את הנשגב הזה. להיפך, הוא מרחיב את החיפוש.
הי אורי
תענוג לקרוא את הדברים שלך.
הדברים שלי נכתבו כדרשה לאחת השבתות בבית פרת שלנו. אין לי ניסיון לתאר היסטורית או סוציולוגית מה מתרחש בבתי הכנסת מסביב, או אילו מטענים נלווים למילה אלוהים, וגם לא ניסיון לתת תיאור דסקרפטיבי של מי נכנס ומי יוצא. הדברים האלו נכתבו מתוך רצון לייצר בית כנסת. ונכון – הם מיועדים למי שמעוניינים לכוון את משאלותיהם הרוחניות והקהילתיות לתוך בית כנסת, אך מציעים לתפוס את המושג הזה כמושג שהוא רחב יותר ממה שהמציאות וניסיון העבר מצמצמים עלינו. בית כנסת שמחזיק בתוכו לא רק תפילה, אלא גם קהילה, וגם עשיה, וגם לימוד. בית שמכנס אליו את כל האדם, ומבחינתי גם כל אדם. ותנאי לכך שמשהו אמיתי יקרה בבית כנסת כזה – זה חוסר הציניות. שאותו אני משווה בעולמי שלי לעשיית מקום לאלוהים. אבל אולי אצלך ההזדהות מסתיימת בחוסר הציניות ואולי בכינוס המקיף שאני מייחלת לו לתוך בית כנסת. אולי אתה מציע חיפוש מחוץ לבית הכנסת בעוד שאני מאוד סקרנית כלפי מה שאפשר לגלות בתוך בית הכנסת – ובקרב אנשים שמגיעים פתוחי לב אליו.
בכל מקרה, אם גם אתה נמשך לדבר דווקא על בית הכנסת – אז תוכל להצטרף אלינו היום ב19:00.
להתראות