זכורים לי אך במעורפל אותם ימים בהם הייתי יושב בין ספסלי הישיבה ועוסק בהלכות 'אורח חיים', אך יום אחד מהם זכור לי היטב. אותו יום, בעודי אוחז בסוגיית הנהנה מחילול שבת של יהודי, נכנס לבית המדרש אחד מראשי הישיבה בה למדתי, הרב ישראל הירש, ובידיו ספר. הרב ישראל הניף את הספר גבוה כמו ביקש להציגו לכל קצות הארץ ולהדיחו לקו השמיים בעת ובעונה אחת, טלטל אותו חלושות וקרא – מי איבד את התמול-שלשום שלו. מי איבד את התמול-שלשום שלו. כך עוד פעם ופעמיים. זווית פיו התעקלה קמעה בחיוך קל ובדאגה חמה ומרירה. ספסלי בית המדרש נאלמו דום לרגע ורעש לבן של חיוכים מלחשים החל למלא את החלל. בידיו של הרב ישראל מצוי היה כפי שיכולתם ודאי להניח ספרו של שמואל יוסף עגנון, אך הספר נשתכח מעלינו במהרה והקריאה נשתמרה.
באותם ימים יכולים היינו להביט ימין ושמאל ולחלק בפרצופים חטופים – פלוני אוחז תמולו ואלמוני אולי כבר לא, אך בימים אלה, בזכרי על משכבי, שואל אני באלם לב, וכי נותר לנו עוד מי שיוכל להשיב לשאלה. ודוק. איני שואל אם אמנם נותר בינותינו מי שיוכל להשיב לה בשלילה. אלא האם כלל מצוי בקהלנו מי שבכוחו להשיב לה.
מכאן נזכר אני בסיפורו של מנשה הכט אשר כל חייו ערב עצמו בין תושבי הכפרים השוכנים על פסגת הר הצופים עד שיום אחד נשכח מלב קרוביו. כאשר דיברה עמי לבנה כהן דיבורים של שלכת גסה ביום הכיפורים בין מנחה לנעילה אמרה שהחל לאחרונה משנה בלבושו כאותו ההינדיק אשר סופו שישב על יד השולחן בלא שנודעה לו מלכותו. לבנה עצמה, אם זכרוני ההולך וכהה אינו מטעני בימים מעין אלו, הגיעה אל עיר הקודש תובב"א עם משפחתה במחצית הראשונה של המאה, נצר למשפחת כהנים מפוארת מורשה אשר בפולין. את הוריה לא ראיתי, ולבנה לא הזכירה אותם מעולם. יש מספרים שעזבה כשנתיים לפני מותם, כשפגשה עלם צעיר בימי אלמנותה המאוחרים, אך עד כה העלם לא נודע. בין אם כך ובין אם לאו, בכל 'יזכור' הייתה פוסעת לאחורי עזרת הנשים ומסתירה את פניה תחת סידור התפילה. לאחר דקות ארוכות הייתה מסירה הדפים מעל פניה. שיירי דמע לא נראו על לחיה אך רושם חדש נשמר בה בכל פעם, ולא נותרה כשהייתה.
בלילות בהם שנתי אינה מגעת עד לחוד קרקפת או מעל לבין עיניי, ונעצרת בבסיס הלוע או בראש החוליות שבצוואר, מושכות אותי עוד מחשבותיי. בימי בחרותי הייתי עוסק בשעות כאלה, בתחושת אצילות נפש, במחשבות זקופות על מחויבותו של אדם לעברו. כל מחשבת תיקון שגמלה בלבי בימים נוראים הייתה נכרכת במחשבת גמילות תודה לבחירותיי הקודמות העתידות להיזנח. בהביטי בכך היום דומה עליי הילד שהייתי כשאול אשר עכר את הארץ באיסורי אכילה בטרם ידע טעם מלחמה. ילד עוסק במחשבות תשובה לפני שהספיק לטעום טעמה הכהה על לשונו. בימים אלו אינה מסורה לי עוד אותה הזכות ליהנות מן התום המדרבן. מביט אני אל העבר הנזנח מבין אצבעותיי בפשיעה. תוהה מה היחס לרפיון הזונח, החלש, החלקלק אשר מנסה לתפוס אך שומט. ככף זרועות ברזל דקיקות של מכונת צעצועי ילדים מנסה ללקוט בובת חיים ישנה ומשומשת מתוך תיבת פח נמוכה ועמוסה הנתונה בין קירות זכוכית, אך תש-כוח נכשל במאמץ הלפיתה. נמשה לעיניי כל לאחוריי בכבלים של ברזל לקראת ניסיון כושל נוסף.
לפני עלות השחר בשכבי על יצועי, מסתמי לבי הולמים בחוזקה הולכת וגוברת. תוהה אני האם זו בעצם הטרגדיה של השכחה – שלמעשה איני משוכנע שאני מעוניין לזכור. שלאשורו של דבר, דמות דיוקנה של נפשי מלמדת אותי שהיא אינה שואלת לחזור או להביט. שאיני ראוי לרחמי אב על בנים כי אינני עוד אותו הבן ואיני קורא באמת לשוב ולהיות. שאיני כבול עוד בזכות אבות באשר ניתקתי זה מכבר את המוסרות אשר הידקוני לגורלם. שכל מהלכי רק מרחיקים אותי יותר ויותר, וקול פעמיי רק הולך ועומם.
את אברהם הירש כבר לא אראה עוד וגם לבנה כהן ודאי שינתה פניה עד שלא אדענה ברחובות העיר. מאז שמת יונתן גם אין נקלטים עוד זרעים חדשים באדמת הטרשים של חיי. כל שנותר לי זה מספר פקעות הטמונות בעומקה מזה מספר קיצים. אם יזכרני אדני ועשה חסד עמדי, אולי יפרחו בסתיו הבא. אם ישכחני ואדום.
