חג הקציר או חג מתן תורה? שני שמות החג נשמעים כמו שמות של אירועים יוצאי דופן השונים זה מזה. אך למעשה שני השמות מצביעים לעבר רעיון דומה, רעיון מרכזי למהותו של החג – זהו חג שיא השיגרה, חג שמהותו ציון של פעילות שיש לה נוכחות בכל ימות השנה, חג שמשמעותו נגזרת מהיותו חלק בלתי נפרד מסדרה רחבה יותר של מעשים ומחויבויות. אפילו השם שבועות, שם שלא מסגיר הרבה לגבי תוכן החג, מחזיק איזו שגרתיות, יומיומיות, אפילו בנאליות של חג שנושא שם של תבנית זמן רגילה ביותר. אך לא די בזאת, שכן לא מדובר על כל פעילות יומיומית אלא על פעילות מסוג מסוים, שכן תחת שני שמות החג ניתן לאתר פעילויות שונות שמתפקדות בצורה דומה בחיינו. הבנה של החג בצורה הזו יוצרת אפשרות ללמידה של מה שהחג מבקש מאיתנו לעשות, הן במועד והן בשיגרה.
נחשוב למשל על החג כ"חג הקציר". פעולת הקציר של שדה החיטה אינה נבדלת באופן מהותי מסדרת הפעולות שקדמו לה ביום יום במהלך השנה. היא כעין מימוש של כמה צעדים שנעשו לפניה ואיפשרו אותה. כך, כשחג הקציר נחגג, מה שנחגג הוא למעשה כל מה שקדם לאותה פעולה ואיפשר אותה, כל אותן פעולות יומיומיות שהובילו לרגע מסוים על ציר הזמן השנתי, רגע של חגיגה וגאווה המצויינת בפעולה נוספת בסדרה, כאמור, הקציר.
ברור אפוא שהחגיגה היא לא חגיגה של כל פעולה יומיומית מכל סוג שהוא אלא של פעולה שמתפקדת באופן מסוים – פעולה שהיא חלק מהפעילות המקיימת והמזינה את הקהילה הקשורה אליה. חגיגה של הקציר היא חגיגה של מה שמאפשר לקהילה להתקיים במובן הבסיסי ביותר, שכן הוא מאפשר לה לדאוג להזנה ולביטחון התזונתי של חבריה וחברותיה.
מי שהיטיב לראות את הרעיון הזה הם בנות ובני ההתיישבות העובדת, שלקחו את רעיון חגיגת השיגרה המקיימת והמזינה ועיבדו אותו כך שיתאים לחיים החקלאיים בעידן הציוני המודרני. לחגוג חג שבועות בקיבוץ פירושו להיות חלק מהגאווה הקיבוצית דווקא על הישגיו היומיומיים ביותר – הטרקטורים מוצבים בדשא הגדול במרכז הקיבוץ, גידולים חקלאיים מוצגים ליד חדר האוכל, חיות משק שונות מסתובבות במקומות לא צפויים וכמובן תינוקות המומים, פרי השנה החולפת, עולים על הבמה לתצוגת תכלית. החגיגה סובבת סביב מה שעל פניו הן הפעולות הרגילות ביותר ובו בזמן הן אלו המקיימות ותומכות את הקהילה ואת החיים.
ניתן לזהות מהלך דומה תחת התפיסה של שבועות כחג מתן תורה. כאשר מזהים את חג השבועות, חג הקציר החקלאי, עם מועד נתינת התורה ובו בזמן שומרים על הרעיון המארגן של החג החקלאי, המסר של חג מתן התורה מתבהר – אין כאן אירוע שחד פעמיותו מגדירה אותו, אלא אירוע שמשמעותו קשורה בהכרח בסדרת פעולות יומיומיות מקיימת ומזינה. התגלות אלוהית או מתן תורה מקבלים את כוחם, מהותם ומשמעותם מהיותם נקודת שיא וחגיגה של סדרת פעולות יומיומיות בעלות ערך קיומי המחייבת את נוכחותן בשיגרה ולא סוגרת אותן בתוך חג קיצי אחד.
האופן שבו רעיון זה מתגשם בהיעדר הפעילות החקלאית הקונקרטית, הוא כמובן הלימוד. לימוד תורה בליל שבועות הוא פעולה שאמורה ללכוד את התפיסה של חגיגת הפעילות המקיימת והמזינה. כמאמר הרמב"ם לפיו אדם אמור לחדול מתלמודו ביום מותו, כך ברור כי הפעילות של חג השבועות היא מן הפעילויות היהודיות הבנאליות ביותר ויחד עם זאת מן הפעילויות המשמעותיות והמקיימות ביותר. יותר מללמד על יוצא הדופן, החג הזה מלמד על הכלל: מה שאנחנו עושים כל השנה, מה שמקיים ומזין אותנו, הוא הלימוד. לכן, בחג השבועות, כמו כל השנה, לומדים.
לתפיסה כזו של חג השבועות יש השפעה על ההבנה של החג כמו גם של השיגרה. חג שבועות שמובן כחג שחוגג את הבנאלי והשיגרתי, הוא חג שלא מנסה לייצר יש מאין, פירוטכניקה יוצאת דופן או הצגה חד פעמית. שיגרת הלמידה שאמורה ללוות את חיינו אמורה להתגשם ביתר שאת ובשמחה גדולה בליל שבועות. כך גם לגבי השיגרה – ממש כמו ההתגלות האלוהית על הר סיני, מדובר על רעיון ופעילות מסוימת שאמורים ללוות את היומיום ולא להצטמצם ליום (או לילה) אחד בשנה. זו פעילות שאמורה להיות חלק משגרת חיינו, להזין ולקיים אותנו. לימוד שתומך את קיומנו בעולם, ממש כמו שדה חיטה.