הרב דני סגל

הרב דני סגל

חודש אב

אב.

א' ב'.

לא הר' ה-ש' והת' של תשרי. לא הסוף ותום התקופה של תמוז, או החיפוש שמתחבא ב-'אלול' א' ב'.

א' ב'.

כשגדלנו לכל אות היה תפקיד משלה:

א'– אוהל. ב' – זה בית. ג' זה גמל גדול, מהי ד'? זוהי דלת, שפותחת את הכל..

בתשעה באב לובשות האותיות קדרות. כל אות מספרת את חלקה הקשה בסיפור החורבן, וכך מתגלגלת לה מגילת איכה

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם..
בכה תבכה בלילה , ודמעתה על לחיה..
גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה..

ונדמה שלא רק האותיות אלא החודש כולו עוטה עצב מסוים "משנכנס אב ממעטין בשמחה…"

והקושי הולך ומתגבר עד לתשעה באב עצמו. "חמשה דברים אירעו את אבותינו ..בתשעה באב ..בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר"

 חודש ויום של פספוס גדול, של חוסר היכולת שלנו לפתוח עיניים, לראות את הארץ המובטחת, לראות את מי ששונה מאיתנו, את המציאות המשתנה, לשנות תפיסה.

עצוב. אבל זה רק חצי סיפור.

*

הסיפור האמיתי של תשעה באב, מתחיל בשבילי בבית חמותי, בעפולה, לקראת צאת הצום.כשיחד עם חלק ניכר מתושבי הרחוב, מוציאים את כל הרהיטים החוצה, ושוטפים את הבית.

למה, אתם שואלים? – זה פשוט!

המשיח צריך להגיע. שלל מסורות שונות צמח והתפתח בתקופות שונות על הקשר בין משיח לתשעה באב: נולד ביום הזה, עתיד להגיע ביום הזה,

וכאן יש חוסר יכולת אחרת. חוסר יכולת להיות במקום שנגמר, שעצוב, שאין חלק מהמבט לפחות שמפונה קדימה. שגם ביום הכי קשה, בתשעה באב אנחנו נשברים לקראת מנחה, קמים מהרצפה, אומרים שלום, קצת מרשים לעצמנו ללמוד תורה ולהשיב לרוחנו העייפה את מה שנחסך ממנה בשעות האחרונות.

מכאן הקפיצה מאוד קצרה, ל'שביעי' של ט' באב. לט"ו באב. אנחנו עוברים בשבוע אחד מיום שכולו עצב, שכל הקשה שבעולם נתרחש בו. אל יום שהמשנה יודעת לומר עליו שלא היו כמותו ימים טובים לישראל.

וכמו חמשת הדברים הקשים שארעו בט' באב, גם כאן המסורת 'מדביקה' דברים טובים רבים לט"ו באב.

הרבה מהמסורות קשורות ב-'חג האהבה'. כאלו שמייחסות ליום הזה ארועים שבהם האהבה באמת נצחה את הכל, ידעה לשנות מפניה את החוק, להתגבר על חרמות ונידויים ועוד.

בנוסף, יש מסורת אחת, המתייחסת לארוע אחר, שמסמלת באופן הכי מובהק את המעבר מחורבן לבניין מגלות לגאולה.

בצורה מאוד יפה מתאר זאת המדרש.
על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב וכעונש, בכל שנה בני ישראל במדבר היו חופרים לעצמם קברים בתשעה באב ומחכים בתוכם למותם. חלק מהגברים היו מתים והשאר ידעו שקבלו עוד שנה לחיות. בשנת הארבעים במדבר אף אחד לא מת בקברו ועל כן הם המשיכו להיכנס לקברים בלילות שלאחר מכן מתוך מחשבה שאולי טעו בתאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל הירח המלא, הבינו שהעונש תם וחגגו את סיומו.

ממש אפשר לראות אותם , יוצאים אל החיים החדשים, בחיוך גדול – אנחנו חיים! אנחנו חיים!

וכך שבוע אחרי תשעה באב, אנחנו חוגגים יום שהוא היפוכו המוחלט.

יש משהו אנושי מאוד נוגע ללב, בצמידות הימים האלה. בחוסר היכולת שלנו להיות במקום שאין בו אור בקצה, גם אם המנהרה ארוכה. מאוד יפה גם שאנחנו יודעים לתת לחוסר היכולת הזאת שם – אהבה. אותה תחושה שלא נותנת לחשוך להשתלט.

או במילים של עמיחי

"בכל יום של חיינו יחדיו,
קהלת מוחק שורה מספרו".

את כל הדברים המובאים לעיל, סיכם בראיון עמוק, אוהד הפועל ירושלים, בתום העונה החולפת. אל מול שברי קבוצתו, לאחר עוד עונה של הפסד אליפות. הישיר מבט נוגה, אך מלא תקווה, אל המצלמה, ואמר – "יש בנו אהבה, והיא תנצח.."

וזה כנראה פשוט ונכון.

ממש כמו  א' , ב'.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה