חורבן בית המקדש: העדר ונוכחות

במעגל השנה היהודי מכונה שבת פרשת דברים 'שבת חזון'. זו השבת המקדימה את צום תשעה באב ולכן קוראים בה את ההפטרה מתחילת ספר ישעיה המתארת את חטאי ירושלים ופותחת במילים "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה ועל ירושלים…". במוצאי השבת יכנס צום ט' באב, היום שמוקדש לאבל על חורבן בתי המקדש הראשון והשני.

מה מקומו של בית המקדש בחיים היהודיים שלנו היום? ומה מסמל עבורנו חורבן בית המקדש? אני רוצה להצביע על שני דימויים שהציעה המסורת היהודית להבנת חורבן בית המקדש ובעזרתם לנסות ולענות את התשובה הפרטית שלי לשאלות הללו. 

הדימוי הראשון הוא אולי הרווח ביותר והאינטואיטיבי ביותר: חורבן בית המקדש פירושו עזיבה של הקב"ה את מקום המקדש, וממילא – עזיבתו אותנו. אלהים עולה ומסתלק אל מקומו (בשמים?) ואנו נותרים לבד, מיותמים ובודדים. כך למשל מתאר המדרש את מסעה של השכינה בעוזבה את בית קדש הקדשים לפני החורבן (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף לא ע"א):

" עשר מסעות נסעה שכינה… מכפורת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה…".

בית המקדש נתפס כמקום האינטימי בו נפגשים עם ישראל ואלהים פנים אל פנים. חז"ל אפילו העיזו להציע שאם המקדש הוא ביתו של אלהים, אז קודש הקדשים הוא חדר המיטות. העזיבה של השכינה היא טראגית – כמו אדם שעוזב את הבית ומותיר את בן הזוג בין קירות ריקים שאבדו באחת את משמעותם כבית. חורבן בית המקדש היה אם כן רק ביטוי פיזי לתהליך עמוק הרבה יותר – הקב"ה ועם ישראל נפרדו איש איש לדרכו. אלהים עזב את הבית.

בגלל שזה הדימוי הרווח והמתבקש כל כך לחורבן, מפתיע מאוד לגלות את דברי ר' נחמן מברסלב, שמתאר אחרת לגמרי את השתלשלות העניינים. ר' נחמן מתבסס על תפיסה קבלית (של האר"י) שטענה שמכיוון שאלהים הוא למעשה אור אין סופי, כדי לאפשר קיום לבריאה, לאדם, לעולם החומר – עליו לצמצם את עצמו. אלהים יוצר מרחב פנוי מנוכחותו (שנקרא "החלל הפנוי"), ורק בו ניתן לברוא עולם שיוכל לעמוד בפני האור האלוהי האין סופי.

איך כל זה קשור לבית המקדש? בשביל זה צריך לקרוא עוד דרשה אחת של חז"ל על החורבן, ואז לפנות לר' נחמן. באחד הפסוקים במגילת איכה שמתאר את הפורענות של ירושלים בימי חורבן בית ראשון נאמר "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב…" (איכה ב, יז). אלהים "בצע אמרתו", כלומר הוציא לפועל את הבטחתו שאם עם ישראל יחטאו – המקדש יחרב. אך חז"ל דורשים את הפסוק הזה באופן נפלא, ומציעים כי "בצע אמרתו" הוא לא תיאור כוחני של ביצוע צו הריסה, אלא דווקא סימן לאבל עדין של הקב"ה על בניו. הם מציעים שפירושן של המילים "בצע אמרתו" הוא שאלהים קרע את בגדיו לאות אבל על החורבן. ("בצע" כמו לבצוע, לחתוך, ו"אמרתו" כמו אמרה, שולי הבגד). אלהים אפוא קורע את בגדיו כאות אבל, כאב המתאבל על מות בנו.

את המדרש הזה, יחד עם קבלת האר"י, רוקח יחד ר' נחמן לתורה מופלאה ויצירתית (ליקוטי מוהר"ן, תורה ריט):

"כִּי בְּוַדַּאי אֵין הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ יָכוֹל לִסְבֹּל כְּבוֹדוֹ וְגַאֲוָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א, ח): "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה…" רַק מֵחֲמַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צִמְצֵם וְהִלְבִּישׁ אֶת גַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ… שֶׁכִּבְיָכוֹל בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ, הִלְבִּישׁ וְצִמְצֵם אֶת גֵּאוּת שֶׁלּוֹ, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לִסְבֹּל קַבָּלַת עֹל מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ.

אֲבָל כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו אֲזַי כִּבְיָכוֹל הֶרְאָה וְגִלָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְלֹא רָצָה לְהַלְבִּישׁוֹ וּלְצַמְצְמוֹ עוֹד, וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, כִּי לֹא הָיָה יָכוֹל לְסָבְלוֹ… וְזֶה "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ"… שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ שֶׁלּוֹ, הַיְנוּ שֶׁקָּרַע אֶת הַלְּבוּשׁ וְהַצִּמְצוּם… וּמִמֵּילָא נֶחֱרַב הַבֵּית – הַמִּקְדָּשׁ".

החורבן לא נבע מעזיבתו של אלהים את בית המקדש, אלא להיפך – אלהים דאג כל הזמן להחזיק את עצמו באופן מצומצם, להלביש את עצמו בלבושים, כדי לא להציף את בית המקדש בנוכחותו. ואז, ברגע של כעס, הוא קרע את לבושיו והטביע את המקדש בנוכחותו. המקדש נחרב לא כי הוא התרוקן מן האל, אלא כי הוא הוצף באל עד גדותיו.

מלבד היצירתיות וההפתעה שבדימוי הזה, הוא יפה וחדשני בעיני כי הוא נוגע בנקודה מאוד עמוקה באשר לקשר שבין אלהים לאדם. שתי סיבות לקלקול הקשר: העדר נוכחות, ריקנות שיוצרת וואקום, ומנגד – נוכחות עודפת, שלא עומדת על הגבול בין אדם לאלהים. אולי ר' נחמן מנסה לרמוז שבית המקדש מסמל איזו קרבה יתרה, שאי אפשר היה לעמוד בה. עבודה דתית מאוד מוחשית, מאוד פיזית, מאוד אינטנסיבית, שבאיזשהו מקום לא אפשרה יחסים מאוזנים בין האדם לאל.

נראה לי שכך גם בין אדם לחברו – בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין תלמידים למורים. קשר נכון מתפתח באמצעות הריקוד המשונה שבין נוכחות להעדר. בין היכולת לדבר, לבוא במגע, לנכוח, לבין הידיעה שהאדם שמולי אינו מושג לי לחלוטין, שאין אפשרות 'לכבוש' את האור האינסופי שלו. כל נשמה היא אינסופית, והמחשבה שאוכל לדעת אותה במלאותה, לרדת לעומקה – היא טעות שעלולה להביא לקלקול הברית המאוזנת בינינו. אולי ר' נחמן רוצה להגיד שמערכת יחסים דורשת עמידה תמידית על המשמר: להיות נוכח, לקלוט את נוכחות האהוב, אבל גם לתת מקום ללא-ידוע שלו, לאפשרות שלו להפתיע, לחדש, מתוך האזורים שלו שאינם מוכרים לי, שאינם מתגלים כרגע במציאות.

אי אפשר להשיג את אלהים עד תומו, ואי אפשר להתקרב אליו לגמרי מבלי לשבור את הכלים. כך, אי אפשר להשיג את נשמתו של האדם שמולי, ולכל היותר מותרת לי נגיעה בחלק מתוכו, לבוש של אור המגלה טפח ומכסה טפחיים.

*להשארת תגובות – גללו למטה*