חסינים מפני ניסים | בשלח

כבדות ליבו של פרעה מנעה ממנו הכרה בה'. באה כבדות תנועת מרכבתו והולידה את ההכרה הזו

בטרם הכביד עליו ה' את ידו, מצהיר פרעה מלך מצרים: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה". למרות כוונתו המוצהרת של הא-להים- "וידעו מצרים כי אני ה" – פרעה אינו חוזר בו מהצהרתו התיאולוגית ואינו מכיר בא-להי העברים, אפילו כאשר הטרגדיה של מכת בכורות מכריחה אותו להתגמש פוליטית ולשחרר את העבדים המורדים.

נוסף על הגאולה הפוליטית לבני ישראל, ביקשה יציאת מצרים לגאול את האימפריה המצרית מ"מכה" רוחנית בה לקו המצריים – כשל הסגידה העצמית. המפגש עם עוצמתו של א-להים במכות מצרים אינה סודקת את המגלומניה של המנהיג המצרי, ואינה שוברת את רוחו. רק בפרשת השבוע מתרחש המהפך בתודעה המצרית, וזאת באמצעות הכבדה אלוהית אחרת: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'".

ההכרה באלוהי ישראל לא התרחשה במצרים, אלא בשעת יציאת העבריים ממנה. כאשר שעטו הכוחות המצריים אל תוך הים החצוי, החלו לפתע לחוש כבדות: "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת", ואף תקלות מכאניות לא חסרו: "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו". תגובת המצריים מהרה לבוא: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". לראשונה מכירים המצריים בכוחות האמתיים המכוננים את ההיסטוריה. התכלית הרוחנית של כל הדרמה – התגלות רוחנית למצריים – מצטיירת כמעין "הרהור תשובה", רגע לפני שבא הקץ על חֵיל פרעה.

כבדות הסוס ורוכבו

המגלומניה של פרעה מתוארת באמצעות מטאפורת כבדות הלב, כשכבדות זו הינה הסיבה לעיקשותו ולסירובו לשחרור העבדים העבריים. נראה כי בסצנה החותמת את קריעת ים סוף מתבצע היפוך לכבדות זו: אם כבדות ליבו מנעה ממנו הכרה בה', הרי שכבדות תנועתו הולידה את ההכרה הזו. את מה שלא הצליחו לעשות המכות, הצליח לעשות הכובד שהוטל במרכבות המצריות. הדבר אירע כאשר פגשו פרעה ואנשיו בגבולות האנושיות שלהם, כאשר ניצבו מול סופם הקרב. ההכרה בה' לא התרחשה בעת שנחשפו המצריים לעוצמתו של א-להים, כי אם בשעה שנחשפו לגבולות העוצמה שלהם עצמם. נראה אפוא כי התרפיה לעבודת האלילים איננה המפגש עם הכוח של א-להים, אלא המפגש עם גבולות הכוח שלנו, בני האדם.

הניסים לא הצליחו לשנות את תודעתו של פרעה. זהו מקרה פרטי של תופעה רחבה בתנ"ך: הניסים, בעצם, לא עובדים. הם אינם מצליחים להשפיע לאורך זמן על התודעה של הצופים בהם. אין בכוחם של ניסים ליצור אמונה, כפי שהוכיחו ישראל כאשר חטאו בחטא העגל ימים ספורים לאחר מעמד הר סיני, וכפי שכתב הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, ש[כן] המאמין על פי האותות יש בליבו דופי". אף המצריים גילו חסינות מפני השפעתם של ניסים , ורק חוויית החולשה וחוסר האונים המעיק – בהיעדר יכולת להאיץ את מהירות המרכבה – היא שחוללה את המהפך התודעתי, שברה את הסגידה של פרעה לעצמו, ושתלה בתודעת המצרים את האמונה בה'. זו העוצמה הרוחנית הגלומה בחוויית השחרור מן האמונה בבלעדיות העוצמה האנושית.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה