חשבון-נפש הוא לא מילה גסה

ישנם אנשים ונשים מהמגזר הדתי העושים לילות כימים בעיסוק במוסר האישי שלהם. האם הנחות היסוד של האדם החילוני מסוגלות להתיישב עם עיסוק שכזה? האישה או האיש החילוניים יוצאים מנקודות הנחה שונות לגבי תכלית העולם, תכלית האדם ותכלית הבריאה. מכאן יש מי שגוזרים כי העיסוק במוסר האישי זר לחילוניות. לכאורה, חילונים אינם מוטרדים אם חלילה התעצלו בעשיית הצדק, אם היו נקיים בבואם לעשות מעשה, או אם טיהרו מחשבתם ולבם לקראת הפעילות שעשו. עצלנות, נקיות וטוהר-הלב – לפי השיטה הזו – אינן מידות טובות אצל החילונים. הן מידות של דתיים בלבד.

בדבריי הקצרים אבקש לתמוך את הרעיון שחילוניות מתוך עצמה מחייבת מוסר אישי-פנימי. אטען שהקרקע הריבונית, עליה מושתת החילון היהודי (וגם גרסאות מסוימות של דתיות יהודית), מחייבת שחילונים וחילוניות יסגלו לעצמם מוסר אישי; שהחילוניות נדרשת למוסר אישי לשם השגת תכליותיה בעולם הזה; ושניתן ללמוד מספרות המוסר הדתית כדי לכונן את המוסר האישי החילוני.

בין מוסר אישי למוסר חברתי-תיאולוגי

קודם לכל, אבקש לעמוד על הנחות היסוד של המוסר האישי הדתי, דרך עמדתו של הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "מסילת ישרים":

תכלית העולם (עמוד ז) – כל העולם הזה אינו אלא "פרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז).
תכלית האדם (עמוד ח) – אם ינהג האדם כהלכה הוא יהיה "האדם השלם אשר יזכה לִדבק בבוראו, ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין באור החיים".
תכלית הבריאה (עמוד ט) – "האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא – שהוא התכליתי".
תכלית המוסר האישי (עמוד יא) – אדם צריך לחשוב על מעשיו, להרהר בהם, ולחיות במועקה מוסרית מתמדת שתביאו למעשה הראוי. "כל מה שיוכל לחשֺב כאמצעי לקרבה הזאת" – לאלוהים – "ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, ומה שיוכל לחשֺב שהוא מניעה לזה – יברח ממנו כברֺח מן האש".

כהקדמה, נבחין בין אותו המוסר שחילונים נוטים לעסוק בו לרוב (ובצורה מוצלחת למדי, יש לומר), לבין אותו המוסר שמציע הרב המחבר ב"מסילת ישרים". המוסר שבו עוסקים החילונים לרוב, הוא מושאה הוותיק של עיקר ההלכה. שאלתו היא כיצד ראוי לנהוג כלפי האחר וכלפי האל. זהו מוסר חברתי-תיאולוגי. הוא בוחן את מקומו של האדם בחברה ואת מקומו בעולם כולו. הוא גוזר מכללים אלה את מוסר המדינה – החוקים שיחולו על השלטון ועל הנשלט. הוא גוזר מכללים אלו גם את מוסר הכלכלה – העקרונות שינחו את הסוחרים בהתנהלותם. אכן, מתוך המוסר החברתי-תיאולוגי נגזרים כל אותם הכללים הנוגעים ליחסו של אדם עם האחר.

שני עקרונות מרכזיים מנחים את המענה החילוני לשאלות המוסר החברתי-תיאולוגי. הראשון הוא היעדר הרלוונטיות של האלוהות להכרעה בשאלות מוסריות. חילונים נוטים לכפור בקיומו של האל, או לכל הפחות להניח שאף אם הוא קיים – הם אינם יודעים את עמדתו בסוגיות המוסר השונות. לפיכך, על החילוני מוטלת התמודדות עצמאית-ריבונית עם בעיות המוסר. זה עיקרון היעדר הרלוונטיות של האל.

העיקרון השני המנחה את המוסר החברתי-תיאולוגי של החילונים הוא עיקרון הנזק. חילונים רבים – אם כי לא כולם – גורסים כי גרימת נזק של אדם לאדם אחר מכוננת את המחויבויות המוסריות השונות. אמת, חילונים נבדלים זה מזה במענה לשאלות מוסריות מגוונות, אולם גרימת נזק לאחר מוסכמת על רבים כיסוד מוסרי חשוב. זהו עיקרון מניעת הנזק לאחר. בכך נבדל המוסר החברתי-תיאולוגי מן המוסר האישי – יסודו אינו באיסור גרימת נזק לאחר, אלא באיסור גרימת הנזק לעצמי. ועל כך, בהמשך.

המוסר האישי שמציע הרמח"ל הוא מעשה פרטי של אדם להתקרבות אל האלוהות העליונה. הצדקתו לא נובעת מעיקרון מניעת הנזק לאחר. היא גם איננה נגזרת ישירות ממצוותיו המדויקות של האל. הרי ה' לא ציווה מפורשות במסגרת התורה (שנחשבת בפי אנשים שאינם חילוניים לדבר ה' עלי אדמות) על המידות השונות שגזר הרמח"ל בספרו. אולם בכל זאת גזר אותן הרב המחבר מן הצורך להתקרב אל האל. גישתו נטועה ברצון לחצות את הפרוזדור של העולם הזה בטהרה, כדי להגיע לעולם הבא – גן העדן, העולם המתוקן.

עיסוק חילוני במוסר אישי

אם כן, השאלה היא אם גם תחת הנחות יסוד חילוניות כפי שתוארו לעיל – עיקרון היעדר הרלוונטיות של האל ועיקרון מניעת הנזק לאחר – ניתן לעסוק במוסר אישי. על-פני הדברים התשובה לשאלה זו ברורה מאליה. אם אלוהים לא קיים (או שלכל הפחות אין לנו גישה לדברו) אין מקום למוסר אישי המנסה להתקרב אליו.

לטעמי ניתן לאחוז גם בתפיסה שונה. לשם כך עלינו לפנות אל היסודות של החילון. מורנו ארי אלון מזכירנו כי "האדם הריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון בעולמו, ואין הוא ריבון בעולמם של אחרים" (ארי אלון "מה למעלה מה למטה, רק אני אני ואתה" מתוך כזה ראה וחדש: היהודי החפשי ומורשתו 225 (1987)). הכתוב מצביע על עקרונות החילוניות שהונחו לעיל. בלשון המדרש – "אין לו ריבון בעולמו", זה עיקרון היעדר הרלוונטיות של האל. "אין הוא ריבון בעולמם של אחרים", זה עיקרון מניעת הנזק לאחר. אך בעבור מה אמר הכתוב "האדם הריבוני הוא ריבונו של עצמו"? איזה עיקרון נובע מכאן?

זהו עיקרון המוסר האישי של החילוני. עיקרון זה נובע מהריבונות העצמית. ריבונות היא הסמכות המוחלטת לקבל הכרעות במרחב מסוים. כידוע, עם הסמכות באה האחריות להפעיל את הסמכות למען התכלית שלה ניתנה. הריבון במרחב עצמו אחראי כלפי עצמו. אכן, מימוש הריבונות העצמית אינו משולל כל רסן. הריבונות נדרשת באחריות. אדם הפועל בעולם ללא כל שיפוט מוסרי-עצמי, אינו מתנהג כריבון אחראי. אחריות זו, האם תיוותר כמושג ערטילאי? האם לא שכל ריבון יקבע בה לעצמו מידות ושיעורים? האם לא ישפוט אם עמד בכללים שקבע לעצמו? השופט-עצמו לא יעשה משפט?

המשפט של האחריות – הוא המוסר האישי של החילוני. מתוך אחריות לעצמו, האדם מבקש לוודא כי מימוש ריבונותו איננו נעשה ללא מחשבה אחראית. וזה שאמר הרב המחבר "ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו. כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא?".

מצאנו כי הנחות היסוד החילוניות מנביעות לא רק את המוסר החברתי-תיאולוגי של החילונים, אלא גם את המוסר האישי שלהם. עתה נשאל כיצד הנחות היסוד החילוניות ביחס לתכליות העולם, האדם והבריאה מתיישבות עם המוסר האישי?

תכלית העולם – אין החילוני מניח כי העולם הזה הוא "פרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז) במובן הפשוט של הביטוי. עם זאת, יש חילונים הסבורים כי העולם הזה צריך להיות טוב כ"עולם הבא" שמדמיינים בני האדם, למען רווחת בני האדם. במובן זה, עולמנו הוא פרוזדור וטרקלין: פרוזדור – שמתוכו נשיג את העולם המתוקן, וטרקלין – שבו יתקיים העולם המתוקן. כלומר, תכלית עולמנו היא לִתְקון למען האדם.
תכלית האדם – אם ינהג האדם כריבון אחראי בעצמו, תוך שיכיר בכך שאין לו ריבון אחר בעולמו, ויישם את העיקרון שאין הוא ריבון בעולמם של אחרים, הוא ידבק במידות הטובות, ויתקן את עולמו. כך הריבון (האדם) אומר לאדם שבתחום ריבונותו (הוא עצמו): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה). אם כן, תכליתו של האדם השלם היא לחיות בעולם שהוא תיקן.
תכלית הבריאה – כפי שראינו לעיל, האדם לא ברא את עולמו כאמצעי לעולם אחר. הוא ברא אותו כתכלית עצמאית, "וחי בהם". העולם הזה, האדם המתקן, והעולם המתוקן – כולם תכליות עצמאיות.
תכלית המוסר הפנימי – אדם צריך לחשוב על מעשיו, להרהר בהם ולחיות במועקה מוסרית מתמדת שתביאו למעשה הראוי. זהו מימוש אחריותו כריבון. ודוק, לא רק במוסר החברתי על האדם להרהר, אלא גם במוסר האישי, משני טעמים: מימוש אחריות הריבון העצמי הוא מוסר אישי; מוסר אישי יאפשר לאדם להשיג את תכליתו לחיות בעולם שתיקן. ולכן "כל מה שיוכל לחשֺב כאמצעי לקרבה הזאת" – לתיקון העולם ולחיים בעולם המתוקן – "ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו, ומה שיוכל לחשֺב שהוא מניעה לזה – יברח ממנו כברֺח מן האש" (מסילת ישרים, עמ' יא).

אם כן, ראינו כי הנחות היסוד החילוניות ביחס לאדם, לעולם ולבריאה עשויות להצדיק את המוסר הפנימי, שתכליתו להביאו למעשה הראוי. אולם, האם ניתן ללמוד מאשפת הכלים שהניחו לנו חכמי המוסר הדתיים? אני סבור שהתשובה לכך חיובית. תחת הנחות היסוד האמורות אני לומד ב"מסילת ישרים" ובספרות המוסר כולה. מידותיו של הרב המחבר הרי הן עבורי הוראות הליכיות להשגת תכליותיי, כמו שעבורו היו הן הוראות הליכיות להשגת תכליותיו. כלומר, המוסר האישי הוא כלי להשגת התכליות שרואה הריבון לנגד עיניו. חילונים יודעים כי הם הם הריבון בעולמם, ולכן המוסר האישי הוא כלי המשרת אותם להשיג את התכליות שרואים הם לנגד עיניהם.

ושונות תכליותינו מהתכליות שראו לנגד עיניהם חכמי המוסר הדתיים. בשל כך, בלימודינו אנו מחלנים דבריהם ומחללים אותם. מחלנים – מרחיבים יריעותיהם וקורעים בהם חלונות. מחללים – גואלים ופודים את המוסר האישי לטובת העולם המתוקן של החילונים.

סיכום

בדברים הקצרים שלעיל ביקשתי להציע תשתית מוסרית-חילונית לחקר חילוני במוסר האישי. אני מקווה שהצלחתי להראות כי העיסוק במוסר אישי מיוסד (גם) על אדניה של התפיסה החילונית היהודית: על האחריות הנלווית לריבונות העצמית, על השאיפה לתיקון העולם למען האדם, ועל ההבנה שמוסר אישי הוא אך כלי הליכי להשגת תכליותיו של הריבון בעולמנו.

אני מקווה שזרם חדש של עיסוק יהודי-חילוני במוסר-האישי יתרגש עלינו במהרה בימינו. תורת הזרם הזה תשרת לא רק את העם היהודי, אלא את כל יושבי תבל.