עת השתחררתי נלכדתי בתורתו של אהרון דוד גורדון.
בכל אותה שנה שאחרי השחרור, הייתי מהרהר בגורדון והוא ליווה אותי לכל מקום. למדתי עליו ממי שיכולתי, וסיפרתי עליו למי שהזדמן לפני.
תמונה מאותה התקופה: אני יושב בגואה ומספר בהתלהבות לתיירת אמריקאית ובן זוגה הסיני באנגלית רצוצה על אדמו"ר חילוני עובד אדמה – לכו תנסו לתרגם "אדמו"ר חילוני" באנגלית של יוצא ישיבה תיכונית.
מה כל כך לכד אותי בדמותו ובתורתו?
יתכן וזו חזותו מלאת הניגודים. הוא נראה כמעין אדמו"ר טולסטויאני, אנרכיסט שמעיניו ניבטת אש המהפכה מהולה בחמלה אבהית. זה אולי ישמע מצחיק – אבל ניגשתי ללמוד את תורתו כיוון שראיתי את פניו והן סקרנו אותי. היום אני מבין מעט יותר למה חסידים מתכוונים כשהם מדברים על "פני הצדיק".
אבל אולי פניו היו רק שער הכניסה, ואני בכלל נלכדתי בשפתו – שפיתוליה השיבו אותי לרוחו של הרב קוק (אותו נטשתי בנעוריי), אבל מילותיה, פשוטות יותר, ערומות יותר, כמו ברחו משערי בית המדרש ועתה הן מדדות בסרבול בין רגבי האדמה, מנסות להכות שורש.
ייתכן שיתור משני אלו – רוחו היא שלכדה אותי. הרוח המרחפת מעל למילותיו הקונקרטיות, המספרת על האדם והמורה שהיה. כאשר מנחם ברקוביץ', צעיר מיואש בן העלייה השניה, פונה אליו כפנות בן אל אביו וזועק מן המיצר: "מה חיי? למה אני חי? […] נבוך אני, אובד. אמור לי: מה אתה אומר לעצמך?" {1}, גורדון איננו מתפתה לענות לו כ"גורו" – על אף בקשתו. וכך כותב לו: "נבוך אתה, – ומי אינו נבוך? שאלה קטנה אתה שואל: 'מה חיי, למה אני חי?' – ומי בעל נפש ומחשבה אינו שואל? ומי יודע לענות?". ובאמת יותר משהוא עונה – הוא משתתף עמו בצרה כאח, כחבר: "אין לי צורך, חושב אני, לבאר לך את פעולת מכתבך עלי, ועד כמה הוא הביאני במבוכה… יודע אני, כמדומני, את נפשך, כי על כן אינני יודע מה לענות לך, מה יש לענות בדברים בעניינים כאלה? לברר, לבאר, להאיר? כלום יש לנפש, לחיי הנפש, ביאור, בירור, הארה מבחוץ, שלא מתוכה?". {2}
ואולי מכל הסיבות הנמנות לעיל – דמותו של גורדון עשתה עליי רושם כה רב עד שלבסוף רגלי נשאוני "לממש את משנתו", קרי – לעבוד עבודה חקלאית (האם זה המימוש שלה? היום כבר אינני בטוח). רך כפיים ועירוניסט שכמוני – כמובן שהתייאשתי מהר. מהר כמו ברנר, וכצנלסון ושאר חבריו של גורדון לעלייה השניה, שלשונם היתה חדה כתער אבל ידיהם הגלותיות, הרפויות, לא היטיבו להחזיק מעדר.
שבע שנים קדימה – וכיום בכל פעם שאני חוזר אל תורתו ואל דמותו אני מנסה להבין שוב: מה היה שם שלכד אותי בתורתו?
כמי שמלמד פה ושם – עבורי זו לא רק שאלה אישית. היא איננה נוגעת רק לי. אני באמת מנסה להבין מה יש בתורתו של גורדון. ובמובן הזה אפשר לשאול את השאלה הזו משני צדדים: מן הצד האחד, האם תורתו רלוונטית לימינו? קרי, האם יש בה אמת כזו שחובה עלינו להשמיע? ומן הצד השני – האם היא ברת מימוש? קרי – האם יש מישהו שישמע? האם מישהו בכלל מקשיב? מסוגל להקשיב? ובמילים אחרות – האם שייך בכלל להשמיע?
אלו שאלות שהופכות את השאלה "האישית" שלי – "מדוע נלכדתי בתורתו", לצמד שאלות בעלות ערך ציבורי: האם יש לגורדון עוד מה להשמיע? והאם יש מי שישמע? ובעצם אלו אינן שאלות שלי – אלא דרישה של גורדון עצמו, שעל ערש דווי כתב: "בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים".
האם יש לו עוד מה להשמיע?
לכאורה גורדון הקדים ברעיונותיו רבים מן הרעיונות והמאבקים בני ימינו. הוא כתב את "האדם והטבע" עשרות שנים לפני שהחלה התעוררות סביבתית בישראל. הוא חידש את המילה העברית "חוויה" וכתב על "הנצח שברגע" – הרבה לפני שה"מיינדפולנס" נחת כאן. הוא גם התריע שיש לשים לב ליחס לערבים – עוד בטרם נשמעה הירייה הראשונה של הסכסוך היהודי-ערבי, והשמיע רעיונות "פמיניסטיים" עוד בזמן שהסופרג'יסטיות גרפו את ניצני הישגיהן הראשונים במערב.
אלא שההתייחסות אל גורדון כאילו הוא הביא את הרעיונות הללו לארץ ישראל – מוטעית (רובם הרי הגיעו לכאן מאוחר הרבה יותר, וביבוא זר ובימים שקרנו של גורדון כבר מזמן ירדה). גם הניסיון למצוא, היום, בדיעבד, ומחדש בכתביו של גורדון את אותם רעיונות, שכיום הם פופולריים, מספר תמונה חלקית ושגויה של גורדון.
אתן דוגמה: הגותו של גורדון מלאה עד להתפקע בתקווה גאולית-אוטופית לחיים בהרמוניה עם הטבע ובתוך הטבע:
"אנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה" {3}
במובן זה צילום נוף הוא בחינת שיבה כתיירים, חציבת מחצבים מזהמת – היא שיבה כאדונים. אז איך הופכים ל"שותפים אקטיביים"? חיים חיי יצירה בעולם, יוצרים ובונים, משתמשים במשאבים – מבלי לנצל ולהשמיד אותם. חיים בהדדיות עם העולם. לכאורה, חזון "ירוק" קלאסי – שיבה של האדם העירוני שהתנתק מעצמיותו – אל הטבע. אולם אם מעיינים היטב במילותיו של גורדון, לא מדובר על חזון של שמירת הטבע כך שיהיה כ"שמורה" סטרילית מן האדם – אלא של השתתפות האדם עם הטבע. לא חזון של נטישת המודרנה וחזרה לעולם נטול טכנולוגיה, וגם לא כזה שמייחל לצמצום מקומו של האדם והעדפת הטבע, אלא כזה של רתימת הטכנולוגיה לשותפות אקטיבית עם ובתוך הטבע.
חשבו למשל מה היה אומר גורדון על המונח הרווח "טביעת רגל אקולוגית". הרי ביסודו מונחת ההנחה שכמעט כל מעשה של האדם יש בו פוטנציאל להרס של הטבע. זו כמובן הנחה נכונה, אבל מה קורה לאדם כאשר מודדים את חייו בעיקר לאור פוטנציאל ההרס הסביבתי שלו? בימים של מחלוקת בין תפיסה המכחישה את המשבר האקולוגי ולכן "אפשר להמשיך לזהם כרגיל", לבין תפיסה שמדברת על אפוקליפסה בטווח המיידי ושבקיצון מציעה הימנעות מהבאת ילדים לעולם כי זה איננו צעד אקולוגי – ניתן לנער את האבק מכתבי גורדון ולהציע חזון אחר, שלא מבטל את האדם מפני הטבע ולא את הטבע מפני האדם. לדעת גורדון אחים אנחנו לטבע – "ואנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה".
גורדון תובע יחס ישר לטבע. קרי – חתירה ליחס בלתי אמצעי אל כל ההווייה. כמו לטבע גם לשאר החיים. כך גם בתפיסתו החינוכית. הוא חשש מיחס של 'אדנות' בין מורה לתלמיד, מהיסחפות אחר "גורואים", ולכן משימתו העיקרית של המחנך היא לפתח את התלמיד מתוך עצמיותו, ולא על ידי הטפה. כך תתעורר בתלמיד (שהוא כחבר!) הכרת עצמו: "כל מה שיכול אדם לעזור במובן זה לחברו המתחנך, הוא – לעורר בו את הכרת עצמו, את אורה העצמי של נשמתו, עד שיראה את עצמו ראוי לכך, ראוי, שיהיה לו, וממילא חייב לבקש תמיד, בכל עת ובכל שעה, שיהיה לו יחס ישר, עצמי, בלתי-אמצעי, לא על דעת אחרים ולא לפי רוחם או לפי טעמם של אחרים, כי אם על דעת עצמו, ולפי מה שהוא וכמו שהוא, אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו" {4}
וכמו ביחס להוויה, ולתלמידים – כך גם ביחס בין עמים שונים. וכך כותב גורדון על היחס לערבים, בזמן שניצני המאבק ביניהם לבין היישוב העברי כבר עלו בדם: "היחס החיוני, האנושי בינינו ובין הערבים יקבע מתוך החיים ובכוח החיים, ולא במשא ומתן בדיבור או בדפוס, לא בפוליטיקה". {5}
האם יש מי שישמע?
בוודאי תגידו – טוב ויפה, אבל חזונו של גורדון נשמע דמיוני היום בכל המישורים שמנינו.
התרחקנו מהטבע – ומבין הררי הזבל ערי הענק והכבישים עמוסי הנתיבים קשה אפילו לדמיין את התגשמות חזונו של גורדון. איפה, בתוך האורבניות המודרנית, קורה לאדם ש"ההוויה העולמית, הטבע האין־סופי, שופעת לתוך נפשו"? זה רומנטי, רומנטי מדי.
לגבי הערבים – נכונה היתה נבואתו של גורדון – הפוליטיקה לא הובילה אותנו לשלום עם הערבים. אבל יחד עם זאת גם האפשרות להתנהל מולם ביחס ישר, בלתי אמצעי, של חיים מעבר לגדרות, לשפה ולפערים המבהילים בכל כך הרבה רבדים, התרחקה כל כך – שברור לכולם שהיא כלל לא אופציה.
אולי, אפעס, בעולם החינוך קצת התקרבנו אליו. וגם כאן יש המטילים ספק בהנחה הרומנטית שהתלמיד מסוגל ללמוד מתוך עצמו.
ובכל זאת – יש מי ששומע. הרי מניינם של מבקשי תורתו של גורדון בעשורים האחרונים רק גדל. פלא.
כאן אני רוצה לחזור למה שלכד אותי מלכתחילה בתורותו – לרוחו, לפניו, למילותיו. יותר ממה שאמר – איך שאמר, יותר ממה שכתב – איך שחי. בעיניי, כוחו של גורדון גדול בצורה – יותר מבתוכן (והרי היה זה גורדון שאמר למקימי מושב העובדים הראשון שתוכן וצורה שלובים זה בזה).
צריך לומר בכנות – גורדון לא היה ההוגה הכי גדול, ולא הפילוסוף הכי מתוחכם, וקשה עד בלתי אפשרי להוציא מתורתו ציטוטים קליטים (ומי שעושה זאת – תחשדו בו). הוא לעיתים הרמוני מדי, רומנטי, נאיבי אולי, ותורתו לא הצליחה להעמיד בית מדרש וציבור שלם כמו הרב קוק.
אבל בשונה ממנו הוא "העז לחיות לפי ההלכה של ארץ ישראל שהרב קוק דיבר עליה" {6}, במילותיו העוקצניות של פרופ' אליעזר שביד. יותר משדיבר – הוא חי עד לעומק בשרו את תורתו. הוא חי יותר ממה שכתב.
יתכן שזה מה שמוסיף אליו שומעות ושומעים חדשים לתורתו מדי שנה.
ובמובן הזה הוא היה מורה אמיתי. וכתלמידיו הוא תובע מאתנו לדלות מהטקסט את רוחו – לא פחות, ואולי אף יותר מאת תורתו.
חבריו בדגניה באמת בקושי הכירו את מה שכתב – הם בעיקר סיפרו עליו. היה להם אליו יחס ישר, ובמובן הזה, תורתו הוגשמה בידי עצמו במובן המלא ביותר. הוא זכה להיות מורה, אח, חבר נאמן. כל מי שקורא את מכתביו חש זאת בבירור.
ואולי הירושה שלנו, השומעים החדשים, היא לדלות מכתביו את רוחו החיה ולהעמיד לנגדנו את דמות דיוקנו של בעל השמועה. ואולי… אולי הגשמת תורתו היא לא להסתפק בכתביו ואף לא ברוחו אלא לחפש לנו מורה חי, חבר חי, יחס ישר – שיעורר בנו את הכרת עצמנו.
_________________
{1} את אינך בודדה במרום: מכתבים מא.ד. גורדון ואליו, מוקי צור (עורך), הוצאת הקבוץ המאוחד, 1998 עמ' 186.
{2} א"ד גורדון, מכתבים ורשימות, תל אביב: הפועל הצעיר, תשי"ד, עמ' 119.
{3} א"ד גורדון, חשבוננו עם עצמנו, בתוך: האומה והעבודה, ירושלים: הספריה הציונית, תשי"ב, עמ' 373.
{4} א"ד גורדון, "מתוך קריאה", בתוך: כתבי א"ד גורדון, כרך א, עמ' 232.
{5} א"ד גורדון, לבירור רעיוננו מיסודו, בתוך: האדם והטבע, ירושלים, הספריה הציונית, תשי"א.
{6} מצוטט מתוך הרצאה שנתן לרגל הוצאה מחודשת של כתבי א"ד גורדון, 6.4.2018. https://www.youtube.com/watch?v=cbpM8aft6hc