בפרשת נח מובאים שלושה סיפורים שאינם קשורים לכאורה: שחיתות הארץ והשמדתה במבול, גילוי ערוותו של נח וכיסויו ומגדל בבל ובלילת השפה. סיפורים אלה הם בעצם שלושה תיאורים של רוע מסוגים שונים כאשר "שכר עבירה-עבירה", כלומר, עונשו של החטא מובנה בתוכו.
הראשון, "כי שיחת כל בשר", מתאר את הרוע המובנה באדם ובחיה שעליו אומר אלוקים "יצר לב האדם רע מנעוריו", מצב מובנה המביא לכליה – הרוע מטבעו משמיד את עצמו. השני, הפאסיבי, הוא שחם רואה את ערוות אביו ורץ לספר, אולי בתמימות, אולי בביקורת, אבל החטא הוא בעיניו של המתבונן – כצופה טלוויזיה המתלונן באוזני כל שומע שלא יאומן כי ישודר. עונשו הוא שבנו ארור מפיו של אביו (נח) המתערטל. אבל מה אשם הבן? אותו הבן ששומע את אביו עוסק בגילוי ערווה יגדל ארור, כבר לא ידע להבחין בין ערווה לגילוי, מציאות ריאליטי.הסיפור האחרון, מגדל בבל, הוא המעורפל ביותר. מהו הרוע בבניה משותפת? הסיפור מפרט את שיתוף הפעולה ואת ההחלטה תמימת הדעים לבנות עיר ובמרכזה מגדל. סיפורה של חברה המשתפת את כל כוחה במאמץ לבניית חברת מופת, אזור נוחות נטול אחריות. בחברה שכזו, הכל יודעים מהו הרע אבל כולם שותפים בו, אין אחריות על הפרט, הכל נסיבתי. ילד הריאליטי אינו אשם אלא אביו ויצרו שרע מנעוריו בלאו הכי.
כולם צופים בפורנו אך מחוקקים חוקים להגבילו.
כולם נואפים אבל שוללים מהנואף מזונות אם נתפס.
כולם שווים ודומים, מטושטשי זהות.
אכזריות בשם הצדק במתק שפתיים.
חברה כזו סופה ששפתה תתבלבל במרדף עקר אחר פוליטיקלי קורקט. משטרת השפה מבולבלת בעצמה, רודפת סחור סחור אחר דרכים נוספות לסירוס המילה במקום ברית עם המילה. המגדל, היכל הצדק, מתפורר מחוסר באשמים. אין דין ואין דיין.
המבנה ההפוך מהמגדל הנטוע בקרקע וראשו בשמים הוא התיבה. האדם שאינו תמים דעים עם אחרים בצדק חיצוני ומנותק, אלא צדיק תמים – צדיק מלשון צדק ומשפט ותמים מלשון אחד – מאוחד עם עצמו ועם אלוהיו ובצדקת דרכו בונה את אזור הנוחות שלו במו ידיו. זה נח. מבנה יציב וחזק מבפנים ומבחוץ כשבסיסו העיקרי הוא האמונה בצדקת הדרך יכול להכיל את המשפחה ואף את כל החיים כולם, לעמוד איתן תוך תנועה יחד עם כל טלטלות המציאות עד היבשה הבאה.
