יצירת חינוך וחינוך ליצירתיות

"לא סתם המרחק בין מורה להורה הוא בסה"כ אות אחת. אתה מחבק, ועוטף, ומציב גבולות והופך עולמות. ההבדל היחידי הוא שלפעמים הורים אחרים צועקים עליך".
[מהרהר לעצמי בעקבות מספר לא ידוע במוצאי שבת, אימא עצבנית בטלפון קובלת על חוזר שנשלח להורים מטעם ביה"ס].
היו לי שאיפות רבות שהמתינו לי מסודרות על המדף לקראת המפגש עם הכיתה הראשונה שקיבלתי ללמד.
רציתי שהם יהיו הכי טובים, הכי יודעים, הכי חריפים. שלא יפחדו מאתגרים וידעו לפצח אותם במהירות. שיהיו הסמן הימני של בני-המחזור שלהם.
וכך מדי שבוע נכנסתי חדור מטרה לכיתה. כומתות על הראשים לא היו מביישות את המעמד. כעבור כמה שבועות גיליתי שהעיניים הצעירות שהביטו בי בתחילה באמונה תמימה, כבר לא מביטות בי באותה הדרך. כן, הייתה שם עדיין אמונה, אך חלקן כבר נראו מפוחדות וטרוטות וחלקן קצת מואסות וסונטות. למבטים הללו התלוו קולות עייפים שביקשו לדעת האם זה יהיה במבחן, וגם זה.
נעצרתי באמצע משפט, פקדתי (באמת פקדתי, מביך להיזכר) לסגור את הספרים ולספר מה הביא אותם לכיתה שלי מלכתחילה. אחרי ששאלתי והתעקשתי, שמעתי: "לגלות", "לא היה שום דבר אחר שעניין אותי והייתי צריך לבחור אז בחרתי בזה", "לחקור", "ההורים הכריחו אותי".
כמעט מעצמן השאיפות שלי ירדו מהמדף. חלקן התפזרו בחלל החדר, חלקן התחלפו עם שאיפות ממדפים אחרים.
בתחילה הלמידה נראתה לי מאוד לינארית: יושבים בכיתה, לומדים (במקרה הטוב) למבחן, מקבלים ציון וחותמים בתעודה. ממש כמו כל יצירת אמנות – צריך קודם ליצור את קווי המתאר, אחר-כך למלא בצבע, ולבסוף למסגר ולתלות על הקיר.
אך יצירה היא יותר מאשר קו ישר. יצירה היא מרחבים האוצרים בתוכם את הרעיונות של הציירת עוד לפני שהמכחול פגש את הקנבס לראשונה. מחיקות, תיקונים וטעויות שעבר הציור בימים רוויי השראה ובימים שחונים. וגם אם נראה שהציור כבר גמור וממוסגר – הוא ימשיך להדהד במרחבי החדרים השונים, יחליף קירות וטפטים וימצא את עצמו בכל פעם במקום אחר.
וכך, במקום ליצור חינוך, אני עצמי חונכתי ליצירה.
יצירת עניין בשיעור גם אם הזאטוטים עייפים ורצוצים בשעה האחרונה ביום, יצירת חזית קשוחה נוכח תלמידה שבאופן כללי מתמוגגים ממנה אבל באופן נקודתי – קמה היום חדורת משימה להוציא אותך מדעתך. יצירת מעטפת חמה ורכה לתלמיד שבור. יצירת סבלנות (אני עדיין תר אחר המקורות העלומים, אעדכן לכשיימצאו) נוכח התנהגות בכיתה שלא מאפשרת להמשיך בשיעור (אך מובנת לחלוטין לאור המבחן הנוראי שהמורה לפיזיקה נתנה להם היום בבוקר).
יצירת מרחב להורים. ולטלפונים שלהם בשעות הערב. וגם לקולגות. ולפרויקטים 'על הדרך' ולישיבות פדגוגיות ולימי הורים. מרחבים על גבי מרחבים על גבי מרחבים שיוצרים ונוצרים וארוגים זה בזה.
אחריות רבה היא להיות זה ש"אוחז את המכחול". כל יציאה מהקווים היא קריטית ומשפיעה על חיי אדם. ויש גם יש חריגות וקווים עקומים, ושגיאות וניסיון למחיקות. ולפעמים יש רעידות אדמה לא צפויות כשתלמיד קם על רגל שמאל באותו בוקר, או הורה שהחליט לשפוך דווקא עליך את חמתו על כל מערכת החינוך עוד מהימים שהוא עצמו היה תלמיד. ואתה, בין אם אתה רוצה ובין אם לא, הפנים של המערכת.
וגם אני קם לפעמים בבוקר וההשראה – ממני והלאה.
ויש ימים בהם הייתי רוצה להטיח לקיר את כן הציור ולטרוק מאחורי את הדלת. לצמצם את כל המרחבים הללו לקו לינארי פשוט ושקט.
אבל לפעמים (ואני מלקט את ה"לפעמימים" האלו בקפדנות, כי הם תמיד באים בהפתעה), תלמיד שקט שבקושי מדבר מצביע ועונה נכונה על שאלה בשיעור. ותלמידה אחרת, אחרי חודשיים של שיחות מגישה עבודה ראשונה. ופתאום חיבוק. לו רק הם היו יודעים כמה המורה שלהם התרגש משיעורי בית "שוליים" מוגשים על דף פוליו לעוס בקצוות
מי"א 4 –
ברגעים אלו המורה שלהם מתמלא תקווה שאולי, עם כל תעצומות הנפש, ועל אף שהתמונה לא יצאה בדיוק כמו שתוכננה וקוותה כל-כך, היא דווקא בסדר. ויותר. ויש בה את החן הפרטי והייחודי שלה. ותפילה פשוטה וצנועה שהציור הזה, שנוצר לו, יהלום כל קיר בכל חדר שהתלמידים יכנסו אליו בהמשך. גם חמש שנים אחרי אותה כיתה שהתחיילה טיפה יותר מדי מוקדם ממה שהיא ציפתה אז.

*לתגובות גללו למטה*