יש בי שניהם

ושוב הגבה המורמת, ושוב המבט התוהה, והשאלה כבר צפה בינינו באוויר עוד לפני שהיא מתגלגלת מהלשון החוצה: "מה, אי אפשר לדבר איתך בשבת עכשיו?". כשבעומק, ברור לי שהשאלה הזאת, כמו עוד הרבה שאלות (על מחיצה, כשרות וכו'), הן על עצם המוכנות שלי לעשות פשרות מעשיות בחיים שלי, אל מול עולם הלכתי שאני לא תופסת את עצמי כמחויבת אליו. למה להציב את עצמי במצב שאני צריכה לעשות את הוויתורים האלה? מה לגבי חוסר ההגינות שבדבר? והחופש שזה לוקח ממני? לרוב, לא הייתי מייחסת הרבה חשיבות לשאלות האלה, פשוט כי היה לי ברור שאורח החיים שבחרתי לעצמי לא מרגיש לי כמו פשרה, ומבחינתי זה מספיק.

בשיחת שותפות שנמשכה לה עד איפשהו לפנות בוקר יצאה לדרך רכבת מחשבות דוהרת שהציתה בי את הצורך לתת מענה רציני יותר לשאלה הזו. אחת השאלות שעלתה במהלך השיחה היא האם לא הייתי רוצה לראות את הקהילה שלי שמה לה למטרה ליצור הלכה חדשה, שתתאים לכל חברי הקהילה. השאלה הזו עוררה בי התנגדות כל כך חזקה, ודרכה (ודרך כמה ימים טובים של מחשבה), מצאתי לבסוף התחלה של תשובה דווקא לגבי הבחירה ליישם הלכה בחיים שלי, שכנראה לא הייתי מיישמת לולא ההשתייכות שלי לקהילה מעורבת.

יש שתי תשובות חוזרות ששמעתי לא מעט אנשים עונים לשאלה זו, ואולי אפילו השתמשתי בהן קצת בעצמי. הראשונה, שמדובר בוויתורים קטנים בלבד, מעין פשרות שבטלות בשישים אל מול כל הטוב שאני מפיקה מעצם היותי שייכת לקהילה כזאת. התשובה הזאת הייתה מספקת בעיני, אם לא היו אלטרנטיבות טובות מאוד של קהילות מרשימות ומעניינות שמתעסקות בסיפור של עיצוב יהדות שאיננה הלכתית, שלא היו דורשות ממני אפילו את "הוויתורים" הקטנים האלה. לכן, נראה לי שעצם הבחירה שלי בקהילה מעורבת, מצביעה על אחת משתי אפשרויות: או שבמובן מסוים אני מרגישה שהשתייכות לקהילה חילונית הייתה גובה ממני מחירים אחרים אמנם, אבל כבדים לא פחות; או שבעצם העובדה שבחרתי להשתייך לקהילה כזאת, יש מבחינתי יתרון שגובר על החיסרון.

התשובה השנייה היא, שהסיבה שהפשרות האלה מקובלות עלי, היא שהן נובעות מסולידריות כלפי חברים, מעין וויתור שנעשה עבור אנשים ולא עבור רעיון. התשובה הזו יכולה לדעתי לכל היותר להסביר (באופן אירוני) אחד משני הדברים הבאים: למה לי קהילה ספציפית (שבשביל חבריה, שאותם אני מכירה, אני מוכנה להתפשר), או למה לי קהילה בכלל, כי הרי כל קהילה דורשת מחבריה מידה כלשהי של פשרות עבור אנשים אחרים (גדלתי בקיבוץ, ככה שיצא לי להכיר את זה מקרוב). כלומר, אין בזה כדי להסביר למה בחרתי דווקא ב"פשרה" הזאת. ויותר מזה, העובדה היא שלא סביב כל רעיון הייתי מוכנה להתפשר. יש קהילות המתאפיינות באזור מגורים מיוחד, שותפות כלכלית, אורח חיים אקולוגי וכו'.

אני חושבת שלא רק שההסברים האלה לא נותנים מענה לשאלה, אלא שהם גם מדגישים שהבחירה שלי ליישם הלכות כנגזרת של ההשתייכות הקהילתית שלי, היא לא פשרה – היא שם המשחק. כאן נאלצתי להודות בפני עצמי באמת פשוטה – יש משהו כל כך עוצמתי ואהוב מבחינתי בכל אחד מן העולמות האלו: יהדות הלכתית ושאיננה הלכתית.

מחד, הרעיון האוניברסלי שהאדם ריבון לגורלו בכל החלטה, בכל רגע נתון, הרעיון שבשום סיטואציה אין מקור סמכות או מערכת כללים ראויים יותר ממנו לקבל החלטות קטנות כגדולות, הוא רעיון מעורר התפעלות בעיני. היכולת להגדיר כל יום בדיוק איפה אני נמצאת על הרצף, מה הכי מדויק ונכון לי ברמה המעשית, הוא מדהים. יותר מזה, בשביל נשים, אני חושבת שברמה מסוימת הרעיון הזה הוא תופעה מתבקשת, ואולי אפילו כמעט בלתי נמנעת, של תנועת מטוטלת אחרי דורות של חוסר יכולת לבחור עצמאית – כלכלית, פוליטית, משפחתית.

מאידך, הרעיון הפרטיקולרי של הלכה יהודית – אורחות חיים שאנחנו מחויבים אליהם כציבור, שימור של עם בצורה מיוחדת כל כך, דרך עולם של מעשה, היכולת להתחייב למערכת חוקים שנראית לי ראויה מספיק כדי לחיות על פיה למרות החסרונות שאני מזהה בה, ויישום פרקטי ויומיומי של הרעיון שיש דברים שהם נשגבים מגבולות ההיגיון שלי. כל אלה רעיונות מפעימים בעיני גם כן.

מתוך התחושות האלה, כל כך ברור וקל לי להסביר למה החיים בקהילה מעורבת, שיש בה בהכרח גם ממד הלכתי, כל כך חשובים לי. הסיבה לכך פשוטה – זה הכי קרוב שאוכל להגיע לחיים של "אלו ואלו", ליישום של שתי האמיתות הגדולות האלו – חיים של הלכה וחיים על הרצף, מבלי לוותר על אף אחת מהן. למה? כי בתוכי, בסוף, אני נאלצת להכריע. או שאני מגדירה לעצמי את המקום שלי על הרצף ובוחרת מה לשמור ועל מה לוותר ברמה האישית, או שאני בוחרת להתחייב לאיזשהו מכלול מעשי, שנתון במידה מסוימת לפחות לפסיקות ציבוריות, לקולקטיב. כמובן ששתי האפשרויות מושתתות על חיבור עמוק למסורת, וברור שבחיים הלכתיים יתכן ממד אישי מאוד ובחיים שאינם הלכתיים יתכן ממד מעשי קולקטיבי מאוד, ובכל זאת, אני חושבת שיש ביניהן הבדל. לכל דרך יש את הייחודיות, הכוח והחסרונות שלה.

חשוב לי לציין שאין כאן איזה רמז או מסר פוסט-מודרניסטי, או מחשבה שבכל רעיון יש מבחינתי מידה שווה של אמת. שהרי בכל יום אני מציבה גבולות ברורים מאוד בנוגע לאנשים שאני מחפשת איתם שותפות קהילתית. כך, ברור לי למשל שאני מחפשת קהילה שמושתתת על חזון של יהדות עשירה: ישראלית, פלורליסטית, רוחנית, שוויונית, מחוברת למסורת ומתחדשת. ברור לי שאלה ערכים שיש בהם אמת גדולה מבחינתי, ושאין לי כוונה לוותר עליהם בשביל שום השתייכות קהילתית. אבל לשמחתי, ומטבע הדברים, הערכים לא שייכים לשום מגזר ספציפי, ובטח שמחויבות או אי-מחויבות הלכתית הן לא תנאי לקיום של אותם ערכים. לכן, בהקשר הזה ספציפית, אין תשובה נכונה אחת.

השאלה אם הייתי רוצה לראות את הקהילה שלי שמה לעצמה למטרה יצירת הלכה חדשה שתתאים לכל חברי הקהילה, הבהירה לי שמבחינתי, נסיון ליצור הלכה כזאת תהיה ויתור על העוצמה והיופי שבשני העולמות. ויותר מזה, הבנתי שיישום של הרעיון הזה ידרוש ממני לוותר על החילונות שבי (בהיבט של היכולת לבחור תמיד), במובן הרבה יותר כואב ועמוק מאשר להחזיק כלים כשרים במטבח או מאשר להציב מחיצה בתפילה. כבר יצא לי לחוות קהילות שתבעו מהחברים בהן הומוגניות בהקשרים מעשיים, ונראה לי, שבעוד שיישום הלכות מסוימות בחיים שלי כנגזרת של ההשתייכות הקהילתית שלי ממחיש לי ש"אלו ואלו", יצירת הלכה חדשה עלולה לצמצם את הקהילה ללא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותה. וגם, אני חושבת שעצם קיומה של הטרוגניות בהקשר ההלכתי, תאפשר יצירה משותפת נרחבת ועמוקה הרבה יותר בתחומים אחרים – שיח, לימוד, טקסים, עשייה וכו', מתוך תחושת ביטחון של כל אחד מחברי הקהילה. ויותר מזה, אני מאמינה שאותה הטרוגניות תתבטא בכל אחד מהתחומים הללו, באופן עדין ועמוק יותר מאשר פרקטיקה משותפת.

כשאני קוראת את המשפט "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", אני לא מתכוונת רק שגם אלו וגם אלו הם דבריו של אלוהים, אלא שבמובן מסוים, שום דבר מלבד משהו אלוהי, לא יוכל לעולם להכיל בתוכו את המציאות של "אלו ואלו". כלומר, לא רק ש"אלו ואלו" הם דברים של אלוהים, אלא שהמציאות של "אלו ואלו", היא מציאות אלוהית בלבד. וכשאני קוראת את זה ככה, אני מבינה שאני אמנם מחויבת להכריע, כדי לחיות ולפעול בעולם, אבל כמה טוב שהקהילה שלי לא מחויבת בהכרעה הזו. הבנתי שבשבילי, עצם ההשתייכות לקהילה מעורבת זו הדרך הכי כנה שמצאתי כדי לאזן תנועות מנוגדות רבות וחשובות בתוכי – יחיד וקבוצה, אוניברסליות ופרטיקולריות, הומוגניות והטרוגניות, ועוד. וגם, ועוד יותר חשוב, זו הדרך הכי טובה שמצאתי להכיל בתוך עצמי את שני העולמות – עולם הלכתי וחיים 'על הרצף'.