הקהילה עבור היחיד

קהילה שמתקיימת לאורך זמן מתאפיינת בכך שהיא מעניקה ליחידים המרכיבים אותה מהות שהיא מחוץ להם, וכך מגדילה כל יחיד מעבר לעצמו. אינני רק נועה, אלא נועה מהקיבוץ המאוחד; אינני סיגל, אלא סיגל ממדרשת בית־פרת; אני לא דני אלא דני מהיישוב אלון. כחלק מקהילה אני יותר ממה שאני, כשאני לעצמי.

מהי המהות שאותה קהילה מעניקה ליחיד? איזו תחושה הוא חש שהופכת אותו ליותר מסתם אדם? אציג ארבע תשובות ואדגים אותן. לאחר מכן, אנסה להסביר דווקא את הצד השני של המטבע – מדוע קהילות לעתים פוגעות ביחיד, וכיצד קהילות ברות־קיימא יכולות להימנע מכך. לאחר גיבוש החיבור הזה חיפשתי מסגרות תיאורטיות שמנתחות את הסוגיה. והנה, מצאתי אחת מוצלחת למדי במאמר¹

קהילה מעניקה ליחיד תחושת שייכות – תחושת השייכות היא סוג של כוח או אנרגיה מנטליים שכמו מגיעים אליו מבחוץ ומאפשרים לו לעשות דברים שלא היה מצליח לעשות לבדו. קשה לי לקום להסתער בקרב לבד, אבל הקשר שיש לי לצוות או למחלקה או לעם ישראל נותנים לי עצמה רוחנית לעשות זאת. בספר ”הנחשול“ מתמצתים את התחושה הזו במלים התמציתיות – כוח על ידי קהילה (Strength through community).

קהילה מכוננת עם היחיד יחסי השפעה דו-כיווניים. היא מאפשרת ליחיד להשפיע עליה ומהווה מצידה מקור להשפעה. למשל, חבר בקיבוץ הוא בעל זכות הצבעה, ובמקביל – הקיבוץ מעצב אותו כאדם. הרי מושפעים אנו מדברים שונים בחיינו, מדוע שנרצה שדווקא מבנה של קהילה הוא שישפיע עלינו? זאת משום שקהילה במיטבה, מעניקה לנו תחושת לכידות ועקביות שמעצבת את חיינו ויוצרות מחוייבות ושייכות לאותה קהילה ולערכיה.

קהילה מספקת ליחיד צרכים פיזיים ממשיים – אחת האסוציאציות הראשונות שלנו לקהילה היא יכולתה להגן על היחיד מבין פגעי העולם והסביבה החיצונית. שם מתחילה הקהילה ללבוש ממדים פיזיים – בית הקהילה, בו מארחים סדר פסח המוני, ושאליו יכול לגשת אדם לאחר שביתו קרס בחורף.

הקהילה מהווה קשר רגשי משותף – זוהי הנקודה המשמעותית ביותר, וגם המורכבת ביותר לפיצוח. הדבר שהופך קבוצת אנשים לקהילה הוא רגשות משותפים שהם חולקים זה לזה. הרגשות הללו נבנים על גבי מגוון מאפיינים של הזדהות – שפה, חוויות משותפות, ערכים, תרבות, דת ולפעמים גם קשר משפחתי.

יתרה מזאת, יש כאלה שלא רק עוזבים קהילה במובן הפיזי אלא מעוניינים לנתק כל קשר – עצם אזכור השתייכותם בעבר לאותה קהילה גורם להם לעתים לחוש סלידה רבה.

על אף חיבתנו הרבה לקהילת בית פרת ולמה שהיא מייצגת, גם היא משחקת באותם כללים שקהילות פעלו במסגרתם בעבר ופועלות במסגרתם היום. לכן אני רוצה לדון דווקא במצבים שמביאים בני אדם לעזוב קהילות.

אנו מבקשים להתרחק מקהילה כאשר אנו מרגישים שמשהו בה סותר מהות כלשהי שלנו. כשהגבולות שהיא מציבה מגבילים את מי שאנחנו, כאשר השפעתה של הקהילה דורשת מאתנו דברים שאיננו יכולים להם. אז נדרשת הקהילה לבצע אחד מהשניים – לאפשר לנו לעזוב לקהילה אחרת או להפעיל כלפינו מגנוני כפייה, חברתיים או אלימים – שישנו את מי שאנו או יכפו עלינו להישאר במסגרת הקהילתית. אלא שכפייה כזו היא לרוב הצעד הראשון במדרון שמוביל לחורבן הקהילה. בני אדם לא ירצו להשתייך לקהילה שחונקת אותם ומכריחה אותם להיות משהו אחר. הזכרנו בתחילת החיבור את נועה מהקיבוץ המאוחד. בסרט ”נועה בת 17"² הדן במשבר הפילוג בקיבוצים של שנות החמישים, אנו נחשפים לדרך בה קהילה יכולה להזיק ליחיד. בסרט זה, הקהילה הובילה גם להתעמרות בחבריה, דרשה מהם לוותר על אהבותיהם ונטיותיהם, פילגה את משפחותיהם והשאירה אותם בלא כלום.

כמה מהקוראים יעירו ובצדק שקהילות המזיקות ליחיד הן בעלות חזון ברור, חד ובלתי־מתפשר, ושבית פרת ניסתה עד כה להכיל, לאפשר ולעתים אף נמנעה מלהגדיר את עצמה. ובכל זאת, כבכל קהילה, נוצרו בבית פרת תפיסות ומסורות משלה, כמו גם נושאים שהם בגדר טאבו – עצם מיקומה של המדרשה מעבר לקו הירוק, הכרעות בשאלות של חיי דת בפרהסיה או פנייה לקהלי יעד מסוימים. גם החלטות אלו, לכאורה קטנות, כבר מציבות גורמים מסוימים בחברה הישראלית מחוץ למעגל של המדרשה.

קהילה שתבטא את ערכי המדרשה חייבת לאמץ לעצמה סגנון התנהלות ספקני. זאת, משום שחיים בקהילה ידרשו מהחברים בה יותר מהנדרש ממי שלומד או מדריך במדרשה באופן זמני. עלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב מה בהכרעותינו היומיומיות עלול להדיר חלק מחברי המדרשה ולהשאיר אותם ”בחוץ“ ואם עושים זאת (ולעתים זה נדרש) – ההכרעה צריכה לאפשר מקום לסימני שאלה, לבחינת מסורות מחדש, או במלים אחרות – ליציאה מגדרנו. יתרה מזאת, כקהילה, עלינו ללמוד ממקרים שכבר אירעו במדרשה בעבר בהם חברים עזבו אותה –לרבות מרצים, בוגרים, לומדים. ולומדים. שכן, בסופו של יום, בעקבות ”עוזב קיבוץ“ אחד עשויים לעזוב בעתיד רבים.

[1. McMillan, D.W., & Chavis, D.M, (1986). Sense of community: A definition and theory. Journal of Community Psychology, 14(1), 6-23.]

[2.הסרט, בבימויו של יצחק ישורון, יצא בשנת 1982 ותיאר את השבר שעוברת נועה, ילדה בת 17, יחד עם הוריה וחבריה לקיבוץ על רקע הפילוג בתנועה הקיבוצית.]