במגילה העתיקה, מסופר על אישה שהצהירה במצבה שמוכנה היא את נפשה לאבד. אסתר המלכה היהודיה נאלצה לגשת אל המלך ובכך הסתכנה בהוצאה להורג, בדעה שאם תצליח לדבר על ליבו תוכל אולי ורק אולי לגרום להצלת אנשיה וכל העם היהודי. ברגע החלטתה אמרה לעצמה בעיקר, וכאשר אבדתי אבדתי.
היא הכינה את עצמה לצאת למערכה, עם ספק גדול שתחזור ותחיה. אולי לא נותרה לה ברירה, ואולי כן. מבחינה רגשית, יש להבין על מה מדובר, זה סערת רגשות דתית וקיומית. אדם אשר ימצא עצמו מאמין וגם שרוי במשבר של מציאות, מוכרח לחוש באובדנו, וזאת בכדי להרוויח את נפשו בחזרה אך תוך כדי אפילו להשלים מערכה גדולה ואלוהית.
זהו משבר קיומי, כזה של חוסר ביטחון וספק גדול שסוחף את כל נפש האדם. אך אלה דווקא הם הרגעים הגדולים ביותר של אמונה צרופה. הרי אם ידוע לי שאלטרנטיבה כזו או אחרת תוביל אותי בדרך סלולה לשכר טוב וגמול, אז מה הטעם באובדן הנפש? דרך כזאת אינה אלא אמונה קטנה ומצומצת, של בטחה ולא משבר.
הדרך הצרה היא המשבר, אובדן הכול בשביל הליכה באפלה, מתוך אמונה בקריאת האינסוף ואלוהי הבלתי-נראה. ראשית אמונה היא, כך הגה קירקגור אבי הקיומית הדתית, בספק. וראו, שבמגילה כידוע אלוהים לא מופיע במפורש. עובדה מיוחדת זו הולמת את הדבר עליו אני עומד כאן, קיומיות בת רגשות אהבה שנאה ואמונה בודדת בישועה מעורפלת.
