ד״ר מיכה גודמן

ד״ר מיכה גודמן

כגודל ההקרבה כך גודל הקרבה

בניסוי חברתי ידוע שנערך לפני שנים רבות בארצות הברית נלקחה קבוצת אנשים מן המעמד הבינוני אל קונצרט. הקבוצה חולקה לשתי קבוצות משנה: הראשונה נדרשה לשלם סכום כסף לא מבוטל בעד כרטיסי הכניסה, והשנייה הוכנסה לאולם ללא כל דרישה. בתום המופע התבקשו הצופים לתאר את חוויותיהם. הראשונים, אלו ששלמו מכיסם עבור ההשתתפות, תיארו הופעה רבת השראה עם מוסיקה הרמונית, מנצח כריזמטי והנגנים… אח, הנגנים… הם תיארו חוויה מוסיקלית כמעט דתית. לעומתם, אלו שנכנסו בחינם תיארו הופעה משעממת, מעייפת, מלאת תקלות וזיופים. הדיווחים היו שונים כל כך עד שלמתבונן מן הצד נראה היה כאילו השתתפו הנשאלים בשתי הופעות שונות. מניתוח התוצאות עלה כי אלו שהשקיעו מכספם נהנו מן הקונצרט הרבה יותר מאלו שלא נדרשו להקריב עבורו מאומה. הראשונים חשו הזדהות והנאה בשעת הקונצרט, מול האחרים שלא פיתחו כל תחושת שייכות אל המופע. נראה כי בניגוד לאינטואיציה המקובלת, נתינה איננה רק תוצאה של אהבה – היא גם יוצרת אותה! תופעה פסיכולוגית זו שופכת אור חדש על עולם המצוות כולו.

קיימת מסורת פרשנית המזהה קשר עמוק בין הדרישה להקרבה עבור אלוהים, לבין היות הקרבנות ביטוי של רצון לקרבה אל האלוהים. אחד מגדולי מבקרי המצוות, שאול התרסי, הציע את ביטול המצוות כאמצעי לביטוי האהבה שבין האל לאדם. גם מבקרי מצוות מודרניים ראו במצוות, על אופיים הליגלסטי והמכני, איום על חיים דתיים ספונטניים שיש בהם ביטוי "משוחרר" של האהבה שבין האדם לאל. אל מול אלו ניצבת העמדה דלעיל ולפיה המוכנות להקריב קרבן עבור גורם כלשהו לא תלויה בתחושת הקירבה אליו, אלא להיפך. תחושת הקרבה תלויה בגודל הקרבן שהאדם מקריב. דווקא המצוות, יחד עם ההקרבה אותה הן דורשות מהאדם, אינן מנטרלות את ביטויי אהבת האדם לאלוהים, אלא להיפך: הן מאפשרות אותן. 

היחסים הסיבתיים ההפוכים שבין קירבה להקרבה באים לידי ביטוי גם ביחסי פגיעה ושנאה. כשאדם פוגע באדם אחר, יותר משפעולה זו היא תוצאה של שנאה, היא יוצרת אותה. אחר שאנס אמנון את תמר נולדה בליבו שנאה גדולה כלפיה: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (שמואל ב' יג, טו). המקרבן חייב לשנוא את הקרבן שלו. הוא חייב לראות בו את כל הרע ורק את הרע, אחרת לא יוכל לחיות עם המעשה שביצע. אנחנו לא פוגעים בגלל שאנחנו שונאים, אנחנו שונאים בגלל שאנחנו פוגעים. לעיתים גם המצפון לא בולם את השנאה האנושית בניסיון להרגיע אותה, אלא להיפך – הוא מתדלק אותה.  

לאחרונה צפינו שוב בהתנפלות תקשורתית של עיתונים וערוצי חדשות שונים בעולם על צה"ל ועל חייליו, בשל התנהגות פושעת, לכאורה, במלחמת עזה הראשונה, וזאת בעקבות עדויות שמיעה מעורפלות ולא אחראיות בישראל. כאשר מתרחש אירוע אלים במזרח התיכון, כזה הניתן לפרשנויות רבות, נוטה העולם האירופאי – כבר עשרות שנים – לבחור את הפרשנות השלילית ביותר ביחס להתנהגות הישראלית. כמוצאי שלל רב יעוטו רבים מן האינטלקטואלים האירופאים על כל הזדמנות שכזו, ואפילו תהא זו דחוקה ובלתי מבוססת. אנשים אלו מבקשים לצייר שוב ושוב את הצבא היהודי כגוף ברוטלי, אלים ופושע.

נראה כי נטייה זו קשורה בקשר עמוק אל הדינמיקה הנסתרת שבין פגיעה לשנאה. האומות האירופאיות מוכרחות לשנוא את הקרבן שלהם. העם היהודי, שהיה במשך מאות שנים קרבן מתמשך של אלימות אירופאית, לא יכול להיתפס על ידי אותם האירופאים כאומה מוסרית בעלת זכויות. ייתכן אף שזוהי אחת הסיבות לפער העמוק שבין יחסם של האמריקאים לישראל לבין זה של האירופאים. העבר של ארצות הברית כלפי ישראל הוא עבר נקי, שהרי מעולם לא היינו קרבן שלהם. בהיבטים רבים, הדמוניזציה של צה"ל איננה קשורה ליחסים שבין אירופה לישראל, אלא ליחסים הפנימיים שבין הפוגעים לבין שנאתם – בין אירופה לבין העבר החשוך שלה עצמה.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה