ד״ר מיכה גודמן

ד״ר מיכה גודמן

כנפי רוח

(נכתב במסגרת : ׳קריאת כיוון׳ – בוחנים את המעבר מלמדנות לרוחניות.)

שמענו כבר יותר מדי פעמים שלדתיים אין מונופול על ארון הספרים היהודי. מזמן כבר הבנו שלמדנות יהודית איננה בבעלות הדתיים. התורה שייכת לכולם, לגברים לנשים לדתיים לחילונים, ובית המדרש שלנו מנסה לאפשר את זה. אבל נראה לי ששאלת הלמדנות היא השאלה של אתמול; השאלה של היום היא השאלה של הרוחניות. האם לדתיים יש מונופול על התפילה? האם חילונים יכולים לבטא תשוקה עזה לאלוהים מבלי לאיים על הזהות החילונית שלהם?

אלו שאלות מאוד מאתגרות מבחינה פילוסופית – והם מאתגרות גם עבורנו מבחינה קהילתית וארגונית. אנחנו כבר מבינים איך קהילה של דתיים חילוניים וכל מה שבאמצע יכולים ללמוד ביחד, אבל האם הם יכולים להתפלל ביחד? או שכל ניסיון לדלג מלמדנות לרוחניות בהכרח מאיים על המפגש הדתי חילוני? תשובה מעניינת מאוד מגיע מכיוונו של א.ד. גורדון. החיבור הקרוב הוא ניסיון להקשיב להצעה של אחד מגדולי הפילוסופים של הציונות, כדי שבהשראתו נוכל לקדם את הדיון שלנו על הישראליות.

החידה של א.ד. גורדון

אהרון דוד גורדון היה שיכור אלוהים. הוא חש והאמין שאלוהים הוא אין סופי וממלא את העולם. גורדון חשב שהמציאות החיצונית, כולל בני האדם שהם חלק ממנה, אינה אלא מבע גלוי של המציאות האלוהית הפנימית והנסתרת. האדם על פי גורדון לא עומד מול אלוהים משום שהוא חלק ממנו.

"חיי נפש כל חי […] אינם אלא כעין טיפה בתוך ים החיים הכללי, אשר רק בתוך הים ובאחדות גמורה עמו היא לגמרי מלאה ושלימה".

יש מחסומים תודעתיים המונעים מהאדם לחוש את אחדותו עם המציאות האלוהית הנסתרת. שאיפתו הגדולה של האדם היא להסיר את המחסומים הללו ולהתאחד עם האלוהות. הרגע המיסטי של ההתאחדות מתואר על ידי גורדון באופן שדומה למדי לתיאורים מקבילים של מקובלים וחסידים, סופים ובודהיסטיים: "והיה יהיו לך רגעים אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף. אז תיאלם דומיה. לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש ואף גם המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה."

גורדון לא היה חסיד ולא בודהיסט. הוא היה אחד מההוגים החשובים ביותר של הציונות הסוציאליסטית, הוגה הנערץ על החילונים המרדנים של העלייה השנייה והשלישית. כיצד יכולה תשוקת אלוהים עזה כשלו להשתלב בתנועה שהשקפת עולמה כה חילונית? תשובתו של גורדון פשוטה ומפתיעה: הוא התנער מהדת דווקא בשל רצונו הכביר להתאחד עם אלוהים. גורדון חשב שהדת היא מחסום המונע ממנו להגשים את מטרתו זאת.

המתח המתגלה בין התשוקה של גורדון לאלוהים לבין הרתיעה שלו מפני הדת, איננו ייחודי לו. זהו מתח מוכר ומרתק בתולדות הדתות, שמרטין בובר ניסח אותו היטב. בובר הבחין בין "דת" לבין "דתיות". שתי תופעות שונות, כמעט הפוכות. דת היא תופעה ממוסדת ומסודרת; דתיות היא תופעה זורמת וספונטנית. לדת, כמו הנצרות, האסלאם, ובמידה מסוימת (אם כי פחותה) גם היהדות, יש ארגון, הנהגה, תקציב ובירוקרטיה. יש לה אמונות רשמיות, טקסים מקובלים ונורמות מחייבות. "דתיות", לעומת זאת, היא התרחשות רגשית סוערת. היא לא ממוסדת, לא מאורגנת, והיא מתרחשת בתוך עולמו הפנימי של האדם, לעיתים ברגעים לא צפויים. בני אדם יכולים להיחשף לחוויה דתית כשהם מתבוננים בנוף עוצר נשימה, מאזינים למוסיקה, או כשהם שרויים בדממה שלווה.

ויליאם ג'יימס, אחד מגדולי הפסיכולוגים של הדת, אסף דיווחים של אנשים מתרבויות שונות וממקומות שונים על חוויותיהם הדתיות, והן היו דומות למדי. היו שדיווחו על תחושה חזקה של נוכחות שיש לה איכות מסתורית. אחרים דיווחו על התמוטטות המחיצות בינם לבין הקוסמוס ועל תחושת התמזגות ואיחוד עם שאר ההוויה. החוויות הדתיות מרובות ומגוונות, ובובר סבור שהן זמינות למי שמאמנים את תודעתם ומוכנים לפתוח את ליבם. ויש על פי בובר מתח גדול בין הדת והדתיות. הדת מאיימת על הדתיות, משום שמרגע שהדתיות מתמסדת היא נחנקת ולבסוף נעלמת.

האבחנה של בובר מטילה אלומת אור על החילוניות המיסטית של גורדון. המשאלה של גורדון הייתה לחוות התמזגות מלאה של נפשו עם האלוהות הטמונה במציאות, והוא חש שהדת מכבידה עליו ומונעת ממנו להשיג זאת. האמונות של הדת מקובעות מדי וההלכות שלה קפואות מדי. הקיפאון מסכן את הרגש הדתי שזקוק להתחדשות: "ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש". לכן, על פי גורדון, צריך להשתחרר מהדת כדי לחדש את הדתיות. דווקא החילון סולל את הדרך לאלוהים.

החוויה הדתית של גורדון

מהי החוויה הדתית של גורדון? ובכן, גורדון לא רק תיאר אותה, הוא גם המציא את המילה המתארת אותה, כאשר מיזג את "חיים" ואת "הוויה" והרכיב מהן מילה עברית חדשה – חוויה. על פי גורדון, החוויה מנוגדת ל"הכרה". הכרה היא הרציונאליות המודעת של האדם, ואילו חוויה מתרחשת כאשר האדם מתחבר אל הרבדים הבלתי מודעים שלו. לשיטת גורדון, הנגלה והנסתר שבאדם מתכתבים עם הנגלה והנסתר שבמציאות. מצד אחד ניצבת המציאות הפיסיקלית הנגלית, ומצד שני עומדת המציאות הרוחנית הנסתרת. כשהאדם מצליח להתחבר אל הפנימיות הנסתרת שלו, הוא מתאחד עם הנפש הפנימית והנסתרת של המציאות כולה:

"זהו אפוא מקום הדבק, שבו תדבק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה והיו לנפש אחת חיה […] זהו הטבע בעצמו בנפש האדם, וזהו מקור החיים. כל מה שהוא חי בנפש האדם, כל מחשבה חיה וכל הרגשה חיה, כל מה שהוא מקורי ומואר באור עליון, מה שקוראים: מעוף הרוח, רוח הקודש, יצירה – הרי הוא נובע מתוך המקור האין-תהומי ומתוך הים אין-הגבולי הזה".

התפיסה המיסטית של גורדון שונה מתפיסות מיסטיות אחרות. לשיטתו, החוויה הקוסמית הגדולה איננה חוויה של מחיקת התודעה. היא לא נובעת מ"ביטול האני" בתוך האוקיינוס האלוהי. במקום התבטלות מתרחשת התרחבות: "מידה יתירה של חיים היא המידה לחיות את כל עצמו ואל מעבר לגבול עצמו, מידת החיים של התפשטות לתוך כל מה שחי והווה, לאין סוף."

על פי ההגות הייחודית של גורדון, האדם חווה את האני שלו מתרחב אל תוך הרוח האלוהית המסתתרת במציאות ומתמזג עמה. במצב ההכרה הרגיל והמודע של האדם, יש חיץ בינו לבין העולם. האדם מתבונן בעולם – והעולם חיצוני לו. אך כשהאדם עובר מ"הכרה" של העולם ל"חוויה" של העולם, העולם כבר אינו חיצוני לו. האדם מתרחב אל תוך העולם ונהיה לחלק ממנו. זאת הסיבה לכך שהדת מאיימת על הדתיות. האמונות הבהירות של הדת והטקסים השגרתיים שלה מקבעים את תודעת האדם בתוך גבולות ההכרה הגלויה, ומונעים ממנה לחוות את הרבדים הנסתרים שבתוכה.

התרומה החשובה של גורדון לישראליות המתחדשת היא בהצפת רעיון מהפכני: המגע עם האלוהי מאפיין דווקא את האדם החופשי ולא את האדם הדתי. לשיטתו, לא רק שהחוויה הרוחנית של האדם אינה מאוימת על ידי החופש – היא מבוססת עליו. לכן, החילוניות היא תנאי לחיבור אינטימי לאלוהות.

אחד העם וביאליק חזו את שבירת המונופול המגזרי של הדתיים על הלמדנות; גורדון ובובר מבקשים לקחת אותנו צעד אחד קדימה אל עבר הרוחניות. האם אנחנו יכולים ומוכנים לצעוד איתם?

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה