ערב שבת יורד על ירושלים, רוח קרירה מעבירה בנו שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, והשירה נישאת באוויר. המזמור האחרון של קבלת השבת עומד להסתיים לו, ורגע לפני שישתרר השקט, מישהו ממשיך את הלחן של המזמור. היתר מצטרפים אליו ושרים: ’למען אחי ורעי… למען אחי ורעי… אדברה נא, אדברה נא שלום בך‘.
זהו אחד המשפטים האהובים עליי בסידור התפילה, והשירה שלו מרגשת אותי בכל פעם מחדש. חלק מזה קשור אולי בכך שהוא מבטא תפיסה שאליה אני מאוד מתחבר ושמהווה דרך אמצע בין שתי תפיסות קיצוניות בחברה הישראלית־יהודית. שתי התפיסות הללו הן העצמה עצמית של היחיד מחד גיסא, וביטול עצמי ביחס לאינסוף מאידך גיסא: הראשונה לוקחת עד לקיצון את הרעיונות החילוניים, והשנייה את הדתיים. וזהו המקום להבהיר כבר בפתיחה שאני מתאר כאן שלושה מודלים ’ארכיטיפיים‘, כלומר מציג את הגישות בצורה ’טהורה‘ – Idealtypus בלשונו של מקס וובר – מתוך מטרה להבהיר את העקרונות שעומדים ביסודן ובלִ בן. כמובן שהמציאות מציעה הרבה גווני־ביניים וגרסאות שונות של המודלים הללו.
בקצה הראשון, האידאולוגיה האינדיבידואלית־המערבית־ הצרכנית־הפוסט־מודרניסטית רואה את האדם הפרטי כעומד במרכז היקום, ואין תכלית גבוהה יותר שבשמה ניתן למנוע מהפרט את אושרו – אלא במידה ההכרחית לשמירה על הסדר במדינה. זאת, ברוח רעיון ’האמנה החברתית‘ הגורס כי על החוקים לבטא את ההגבלות המינימליות שאנו מקבלים על עצמנו בהסכמה בכדי להבטיח את הגנתנו מפני אחרים. זוהי הקצנה של הרעיונות החילוניים בזה שיש בכך דחייה של כל מקור סמכות חיצוני לאדם: לא אל, לא ממשלה ולא כל צורה אחרת של מעגל השתייכות. גישה זו דוגלת בהעצמה של העצמי ומתמקדת באופן מוחלט בעולם הזה ובאדם הפרטי.
בקצה הנגדי, קבוצות דתיות מסוימות ממקדות את כל הווייתן ברעיונות של העולם הבא, של גאולה משיחית או של לימוד התורה. במקרה של לימוד התורה, למשל, התפיסה היא שתכלית קיומו של עם ישראל הוא לקיים את התורה ולהעביר הלאה את המורשת בנאמנות לבנינו ולבני־בנינו, עד לימות המשיח (”אין לנו שִׁיּוּר רק התורה הזו“). באופן דומה, גם בתכליות האחרות שהזכרתי, עולם הבא וגאולה משיחית, מה שעומד במרכז הקיום אינו האדם )או האנושות בכלל( ואינו העולם הזה. ביטויים אלה הם הקצנה של רעיונות דתיים בכך שהם מביאים לביטול העצמי הן במובן של ביטול העולם הזה והן במובן של היטמעות העצמי בתוך הקב“ה, או בתוך ייעודו של העם היהודי לדורותיו.
בעיניי כל אחת מהקבוצות האלו תפסה נכון חלק ממהות הקיום האנושי: מה שטרגי בהן בעיניי הוא שהן נצמדות לחלק הזה ומדמות שהוא השלם.
הגישה הראשונה מתבססת בין היתר על הרעיון ההומניסטי שהתפתח בתקופת הרנסנס, כאשר מתוך חשכת ימי הביניים החלו לדבר על ’האדם הניצב במרכז‘, וכן על רעיונות הליברליזם שהתפתחו כמה מאות שנים לאחר מכן, על־ידי ג‘ון לוק ואחרים שהחלו לדבר על חירות הפרט וזכויותיו ועל הצורך להגביל את סמכויות השליטים. המגמות הללו היו תגובות טבעיות לסמכויות־היתר של הכנסייה הקתולית ושל מוסדות נוספים, ובהקשר ההיסטורי ההוא. הליברליזם נועד ליצור איזון על ידי העברת משקל לכיוון הפרט.
אם כי, האינדיבידואליזם הוא הקצנה של יסודות אלה: בעיניי הרעיון הרנסנסי הוא נכון בעיקר כשמבינים את ’האדם‘ (הניצב במרכז) כמתייחס למין האנושי[1.To cut oneself off from shared activity in which one has initially to learn obediently as an apprentice learns, to isolate oneself from the communities which find their point and purpose in such activities, will be to debar oneself from finding any good outside of oneself (Alisdaire MacIntyre (1984), After Virture, Notre Damme: University of Notre Damme Press , p. 258).] – ולא לאדם הפרטי; בנוסף, גישה זו שוגה בטענתה שהאדם יכול למצוא את זהותו ואת אושרו רק כשהוא מבחין את עצמו מהקהילה ומאחרים. תובנה זו בוטאה על ידי הוגים מאז אריסטו (”מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה אלא הוא או בהמה או אל“)[2.אריסטו (תשל“ה), הפוליטיקה, תר‘ ח. רות. ירושלים: מאגנס, 1253א29–28, ע‘ 15.] ועד לפילוסופים בני־ימינו המשתייכים לזרם של הליברליזם המכונה ’קהילתנות‘ (Communitarianism).
מן העבר השני, התפיסה הדתית מבינה נכון לדעתי את הצורך של האדם בהזדהות עם דבר־מה החורג ממנו, שנותן את המשמעות לחייו, והיסטוריה של אלפי שנים מעידה על מה שיש לתפיסה דתית ולאורח חיים דתי להעניק לאדם. ברם, גם כאן אני סבור שהקצנה של הרעיונות הללו עד כדי ביטול מוחלט של העצמי או של העולם הזה בכלל היא שגיאה.
כאמור, זהו תיאור ארכיטיפי של הגישות המקצינות את הרעיונות הללו, וכמובן שלצידן ניתן למצוא ביטול עצמי מתוך אידאולוגיות שונות בעולם לא־דתי, מצד אחד , והעצמה עצמית והתמקדות בעולם הזה מתוך תפיסה דתית, מצד שני. כמו כן, ניתן למצוא ביטויים חזקים של הזדהות עם הלאום (כלומר, חריגה מגבולות הפרט תוך פעולה בעולם הזה) הן בקרב הציבור הלא־דתי (כדוגמת הציונות החילונית, שחידשה את ראיית היהודים כלאום בעידן המודרני) והן בקרב הציבור הדתי (הדגשה של ערבות ואחריות כלפי כלל ישראל).
כלומר, שתי הגישות הקיצוניות שתוארו לעיל מסמנות ציר שבו בצד אחד קיימת העצמה של האדם ודאגה לרווחתו ולאושרו, אך בצורה של התמקדות מוחלטת באדם הפרטי, ובצד השני קיימת הזדהות עם דברים הנמצאים מחוץ לאדם, אך בצורה של ביטול העצמי. על ציר זה, חיים קהילתיים מהווים בעיני דרך אמצע.
הזדהות עם קהילה מהווה עבורי העצמה של הפרט, בצורה שאינה מנותקת מהטבע החברתי של בני האדם: אנו יצורים חברתיים מטבענו, וזה מתבטא לא רק בעובדה שכמעט ואיננו מסוגלים לשרוד פיזית לבד, אלא גם באופן שבו החברה והתרבות שבהן אנחנו גדלים משפיעות על עיצוב דמותנו וזהותנו. לאורך כל חיינו החברה ממשיכה להשפיע עלינו, בין היתר בכך שהיא מהווה עבורנו כר לפעולה ולהגשמה עצמית. הקודים התרבותיים מוטבעים בנו באופן עמוק; אנחנו ’מרגישים בבית‘ כשאנו נמצאים עם אנשים בעלי קודים דומים לשלנו (במקביל לכך שאנחנו סקרנים לפגוש אנשים בעלי קודים שונים); וזהותנו מושתתת על הזדהות עם מעגלים ברזולוציות שונות (משפחה, קהילה, מגדר, מגזר, דת, תחומי עניין ועוד).
לכן, בעוד שהאינדיבידואליסט הקיצוני מוצא את משמעות חייו בייחוד שלו מיתר האנשים (מתוך מחשבה בסגנון ”מה שמיוחד בי הוא שמגדיר אותי) ובעל העמדה הדתית הקיצונית מוצא את משמעות חייו בהתמזגות עם ישות על־טבעית ו/או בקיום רצונותיה, הרי שניתן לראות את החיים בקהילה כמציעים הגשמה עצמית ומשמעות לחיים בכך שהם מממשים נטיות חברתיות טבעיות לאדם, מאפשרים ליחיד לחרוג מגבולותיו ולהשתייך לדבר־מה רחב ממנו, ולא פחות חשוב מכך – מתמקדים בחיים הללו. עבורי, לפחות, זהו קריטריון מהותי.
במהלך שלוש השנים האחרונות, מאז יצאנו מתכנית אלול ב‘ באלון, זכיתי לקחת חלק בקהילת לימוד בירושלים. לאורך תקופה זו, ערב אחד בשבוע, בכל פעם בבית אחר ולאחרונה גם ב‘כרם‘, זכיתי להשתתף בחוויה של יצירת קבוצה אינטימית; קבוצה שבעיקר לומדת אבל גם צוחקת, שרה, מציירת ומפסלת; משתפת ומקשיבה; וכמובן, אוכלת… השנה לצערי אין ביכולתי להשתתף במפגשים האלה, מפאת כמה אלפי קילומטרים שמפרידים בינינו, ואתם כבר חסרים לי.
זכורים לי בחדוּת הן העצב הגדול של בוקר הפרידה במצפה, באותו יום שישי שעלה אחרי הלילה הלבן האחרון בתכנית, והן השמחה בקבלת השבת של אותו יום עצמו בשכונת ימין משה בירושלים כשראיתי שוב את אותם פנים מוכרות, והבנתי שהחוויה לא מסתיימת בשער של אלון.
