להבין ולהשכיל – ולעשות

ג'וש קופר
ג'וש קופר

פריבילגיה, זכות יתר, מין הטבה שיש לך בחיים שלא כל העולם נהנה ממנו. כלומר, משהו שאני מסתובב איתו ביום יום אולי אפילו בלי להרגיש אותו, אבל שהוא חסר לאנשים אחרים. כשאומרים שיש לי "white privilege" הכוונה היא שהנחות יסוד של החיים שלי, לדוגמא – זה שאני יכול להסתובב בלילה בלי ששוטר יעצור אותי סתם, הן לא זכויות בסיסיות שהיקום החליט להעניק לכולם, אלא פריבילגיות שלוּ הייתי נולד אותו אדם רק שחור, לא היו לי. מה שרואים בארה"ב עכשיו זה תוצאה של המציאות שבה הרבה דברים שצריכים להיות זכויות בסיסיות חסרות לאנשים שחורים, או במילים אחרות, נהיו פריבילגיות. כמה הערות ממתבונן מהצד השני של האוקיינוס:

א) במקום להתווכח או להגיד מה נראה לי נכון, קודם כל עליי להקשיב ולהבין. אני כביכול גדלתי במדינה נטולת גזענות (ניו ג'רזי). מבחינתי, לאף אחד לא היה אכפת מה צבע עורו של אף אחד אחר ויש לי קצת רתיעה טבעית מאמירות מסוג "הגעת לאן שהגעת בגלל צבע העור שלך". אני רוצה לעודד את עצמי (וכל מי שדומה לי) להתגבר על הרתיעה הזאת אפילו אם זה לא נוח. זה שאני לא רואה את הגזענות לא אומר שהיא לא קיימת – כנראה זה שאני לא רואה אותה מספיק זה כנראה רק סימפטום מאותה פריבילגיה. אם חלילה שוטר יעצור אותי, אין לי חשש שיטפלו בי בצורה לא מכבדת ואלימה. אם גבר שחור לא מרגיש ככה, החוויה האישית שלי לא תתרום המון לשיחה, אבל קצת אמפטיה כן. אם לצטט את הסידור, עלינו "להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד".

ב) ואז לעשות. יש הרבה קישורים עם כל מיני עצות איך אפשר לעזור (לדוגמא). להקשיב ולהבין זה חשוב (בלי ציניות), אבל הקהילה גם מבקשת מאיתנו עשייה. על מי שנהנה מחוסר-האיזון החברתי המובנה לעזור למי שבצד הנפגע. אם זה לדרוש שינויי חקיקה שיקטינו אלימות משטרתית או לתרום לעמותות שעוזרות לשחורים או להימנע מלקנות מבתי עסק שלא נותנים מספיק זכויות לעובדים שלהם. יש לנו מה לעשות.

ג) המהומות הן ממש לא העיקר. קשה לראות את הסרטונים והתמונות של אלימות וגזל שבאים בעקבות המחאה (שהיא ברובה המוחלט לא אלימה), אבל זה כלום לעומת הנתונים הגרוטסקיים והחוויות הקשות ביותר של השחורים בארה"ב. לתת לתופעה הבעייתית הזאת תשומת לב דומה לזו שנותנים לדיכוי של שחורים בארה"ב זה להשוות את חומרתם, וזה בעיניי פסול.

ד) ומה איתנו? להשוות בין המצב של השחורים בארה"ב והערבים או האתיופים פה בארץ זה אולי קל מדי ולא מדויק ב100% מכל מיני סיבות, ובכל זאת חשוב שנלמד ממה שקורה שם. ההפגנות בארה"ב הן בין היתר על השימוש הקל מדי בכח אלים, וראינו לפני שבוע איך נהרג איאד אל-חילאק, בחור חף מכל פשע ואיום, בחור שכנראה עוד היה בחיים אם היה יהודי. ראינו איך סלמון טקה נהרג, מה שגרם למחאה גם פה. ראינו איך משגיחי כשרות החליטו שעולי אתיופיה לא מספיק יהודים לגעת ביין שלנו. המצב בארץ באמת שונה, וקטונתי מלשפוט מקרים מסוימים, אבל מה שקורה בארה"ב צריך להזכיר לנו שעלינו להיחרד כשידינו על ההדק ושעלינו לשאול: האם הכוח שיש לי תמיד מופעל נכון? האם הוא פוגע באנשים אחרים? המצב שם צריך לגרום לנו לתהות, האם יש לי "white privilege" פה בארץ? מה עם "פריבילגיה יהודית"? הדינמיקה שונה במהותה אבל גם דומה במהותה ולהערכתי, התשובה לשניהם היא כן. מה עושים עם זה? גם פה דרוש תיקון.


ג'וש קופר בוגר תכנית תקווה א', חבר בקהילת השותפין של בית פרת ירושלים, ובעבר בבית פרת תל אביב.
עלה ארצה לפני 6 שנים וקצת, עוסק בתכנות כמקצוע וביהדות וציונות ביום-יום.

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: