הכול זמני במשכן. מוכן לתנועה.
נוח להתקפל, לעבור בקלות ממקום למקום. אין קביעות.
ארבעה פרשות מוקדשות למבנה, מהרגש שליווה את מי שתרם את החומרים, ועד להוראות הבנייה המפורטות – ודגש גדול ניתן על היכולת לבנות ולפרק.אפילו ארון הקודש, נוצק יחד עם העמודים שאמורים לשאת אותו , ואין מקום להפריד.
בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. (שמות כה')
בתוך כל הזמניות הזאת מתנוצץ בתחילת הפרשה שלנו, אוֹר קטן של קביעות.
כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד (שמות כז')
יש משהו קבוע, תמידי. לא משנה איפה נהיה, אם המשכן ינדוד מסיני לחצרות או למקהלת או לחשמנה – משהו נשאר – נר תמיד.
משהו מהתמידיות הזאת מוצא את ביטויו גם בתוך הבית פנימה, בעבודת המשכן בקרבן התמיד.
וְאָמַרְתָּ לָהֶם–זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה': כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד.
משהו בתמידיות הזאת, בלא לפספס יום או רגע, תמיד להיות – יש בו מסר חשוב מאוד שמלווה אותנו. הרי תמיד החולף , קורץ יותר, מעצם העובדה שלמחרת הוא לא יהיה. הזמני כפי שראינו עם התחש, הוא ססגוני, יש בו יופי שנובע מרגעיותו – לצד זה אנחנו מביאים את הערך העצום של ההתמדה.
במדרש הלכה לספר ויקרא – מובאות מספר דעות לגבי ה'פסוק הכי חשוב בתורה..
'ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה".
המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת הרע) מוסיף ממקור נוסף עוד דעות , ביניהן של חכם בשם שמעון בן פזי שאומר – 'מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו..' – אותו פסוק שהבאנו קודם לגבי קרבן התמיד.
יש ערך גדול ל'ואהבת לרעך כמוך..' כל כך גדול שרבי עקיבא יטען שכולל בתוכו כמעט את כל התורה כולה. נכון, אומר ר' שמעון בן פזי, אבל יש גדול מזה, אל מול כל המצוות החשובות כל כך – אך החולפות מועמד הערך של ההתמדה – 'את הכבש האחד תעשה בבקר..' – תמיד.
משהו מנר התמיד, נשאר בחיינו – נרות שבת, שניתקנו על בסיס אותה מנורה שבמקדש. אל מול אורם חולפים דברים רבים. אנחנו עוברים מבית לבית, ממקום למקום, חווים חויות חדשות ומקומות חדשים, הילדים גדלים, העולם בחוץ וגם אנחנו עצמנו משתנים חדשות לבקרים –רגעים יפים ורגעים יפים יותר..ואל מול כל אלה יש לנו חזרה פעם בשבוע אל הציווי של הפרשה שלנו כוְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית–לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד ומסתבר שיש משהו , דווקא בהתמדה הפשוט הזאת, שלפחות לפי אברהם חלפי, בכוחו לפתוח שערי שמים.
"..תָּמִיד פֹּה הָעֵשֶב יִצְמַחיַעֲלֶה וְיוֹרִיק בַּשָדוֹת וְתָמִיד, תּמִידהַצָּמֵא יִשְמַחבְּכָרְעו עַל מַעְיָן לִשְתוֹת. וְיִשְרוּ כּוֹכָבִים כְּנִיגּוּןמְּנֻגָן לעֵינֵינוּ מֵעָל.אֵיךְ לֹא נִתְפַּלֵל אָז: רַחוּם וְחַנוּן,אַל-נָא שְעָרֶיךָ תִּנְעָל " (אברהם חלפי)