מ"היהודי החדש" אל "ההתחדשות היהודית"

הקדמה קצרה בתחפושת של התנצלות:
מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי? ובייחוד, על איזה רקע היא צמחה ומה הקשר שלה לתפיסות משפיעות אחרות כמו "היהודי החדש" ו"שלילת הגלות"?
כאיש חינוך, כבוגר תואר בהיסטוריה כללית, וכתלמיד לתואר מתקדם בהיסטוריה של עם ישראל, אני אוהב במיוחד להצביע על אותן מגמות בהיסטוריה, ועל רעיונות שהופיעו בזמנים מסוימים, שמתברר שהייתה להן השפעה ישירה על הביוגרפיה האישית שלי ועל עיצוב החברה שבה אנו חיים. בימים אלה אני מגביר את העיסוק שלי באופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי התהליכים העיקריים שנבעו מהמפגש של היהדות עם העידן המודרני. בעיניי, חשוב מאוד שניטיב להבין אותם דווקא מפני שהתהליכים הללו הם אלו שיצרו גם אותנו, ואת הזהות שלנו ממש.

לפניכם אמנם מאמר דעה הקשור באופן יסודי לעבר של הדורות הקודמים ולתודעת העבר שלנו כיום, אך לאלה בינינו הנבהלים בדרך כלל מטקסטים היסטוריים מייגעים – אל חשש. הדברים שנכתבו כאן מייצגים מהלך שיוצא מתוך ההתפתחות ההיסטורית הקונקרטית, שהיא אכן חשובה כשלעצמה, אך לא אתעכב הרבה על תיאור נסיבותיה. לזה יוקדשו מקומות אחרים, ואני מקווה שנוכל גם לדון על כך בהמשך כקהילה לומדת. ההתמקדות כאן היא על ההשלכות הרחבות יותר שניתן לזהות שנוצרו בעקבותיה, ועל בסיס זה נטענת טענה פרשנית שכבר איננה היסטורית-מדעית טהורה, מכיוון שהיא מתמקדת בהווה ובאפשרויות לעתיד. בייחוד בשם הטענה הזאת אני מאמין שאלה דברים שעשויים לעניין דווקא לא את ההיסטוריונים או את המשוגעים לדבר, אלא את כל הדור שלנו, ובמיוחד את הכוחות בחברה הישראלית כמו קהילת המדרשה ושותפיה, שרוצים לעצב כאן מציאות טובה יותר.
נתחיל.

א. "לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"(?)
לעתים ניתן וראוי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית על ציר הזמן לא כקו ישר [כפי שמציעה תפיסת הקִדְמה המודרנית] ואף לא במעגלים [כפי שראו זאת אנשים בעיקר בימי קדם], אלא דווקא הדימוי של המטוטלת הוא הקולע ביותר: היא נמתחת בתחילה בכוח לצד אחד, ולאחר מכן מוכרחה מעצם טבעה לנוע בעוצמה לצד הנגדי. בתחילת דרכה של הציונות כתנועה לאומית-יהודית [אחת מני כמה גישות לאומיות-יהודיות שנבחנו בזמנו], הניעו אותה נסיבות הזמן והאידיאולוגיה הטריטוריאלית הברורה שלה להדגיש את "שלילת הגלות"; על פניו מדובר בהתייחסות שלילית אל המרחב הגיאוגרפי הקונקרטי שבו חיו היהודים מחוץ לארץ ישראל, אך חשוב יותר להדגיש שהמושג כולל בתוכו גם את דחייתה העמוקה של הגלות כמצב קיומי-נפשי וכמורשת רלוונטית עבור בני ובנות העם היהודי עצמם. כאשר תפיסה זו אומצה על ידי הציונות, היא הפכה לאחד מעמודי התווך האידיאולוגים שלה, וכתולדה ישירה ממנה נולד גם הרצון והצורך "להמציא מחדש" את היהודי, בדמות אותו "היהודי החדש" המפורסם, שהוא אנטי-גלותי במהותו. היו לכך סיבות רבות, שכולן נעות סביב הגרעין הרעיוני וגם הפרגמטי, שבעבור יצירת מהפכה בתולדות העם, יש צורך להזניח ואף לנתץ בכוח דפוסים ישנים ולאפשר לחדשים להתפתח על חשבונם ["עוֹלָם יָשָן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה… לֹא כלוּם אֶתְמוֹל – מָחָר הַכֹּל"](1). גם בראייה מפוכחת לאחור, קשה לבקר את המהלך הזה באמת, ואפשר להבין את החשיבות שהייתה לו בעת הפעלתו.

לטענתי, ברור שכשם שהעני שואף להיות עשיר, והעשיר לרוב אינו שואף לרדת מנכסיו, כך גם עלינו להעדיף מבין שתי האפשרויות הנ"ל את זו שתעשיר יותר את חיינו. בני אדם שואפים מטבעם לקחת חלק ביצירה תרבותית; חיינו יהיו כתוהו מבלי שנעניק להם משמעות מתוך רגש כזה. האנושות התברכה במסורות רבות ומגוונות, שבונות יחד פסיפס מרתק של מורשת תרבותית. התגלגל העולם בדרכו כך שאנו נולדנו בנות ובנים לשרשרת דורות ארוכה במיוחד שכבר עסקה במשך שנים כה רבות ביצירה שכזו. בבסיסהּ זוהי אולי עובדה ביולוגית פשוטה, אך אם נעניק לה משמעות מחודשת נמצא שטמון בה גם מפתח חשוב ליצירת העתיד; שכן מתוך תפיסה מתוקנת, מיושבת ומפויסת כלפי העבר היהודי תצמח בין היתר גם מודעות רבה יותר לאוצרות ולנכסים הכלולים במורשת הזאת, שהגיעה לנו בירושה עד סף דלתנו.
יחד עם זאת, אנחנו לא מחויבים בהכרח לקבל את כולה כפשוטהּ; ההיפך – אנו דורשים את הביקורת כלפיה ואת השינויים שחייבים להתרחש בה, לא רק עבורנו כפרטים המוכרחים להתמודד עם מציאות העולם כפי שהיא בימינו, אלא גם בשמה-היא ובשם החיוניות הנדרשת להמשך קיומהּ. לתפיסתי, לזאת התכוון ביאליק כשראה את עצמו בעיני רוחו עומד שוב על סף בית המדרש, אותו נטש בעבר מיוזמתו, וביקש לרפא אותו, להרחיב את יריעותיו ולקרוע בהן חלונות שיוסיפו בו אור. מתוך אותה רוח ניתן להבחין כיום בציבורים חדשים הדורשים שוב את מקומם בבית המדרש הרוחני והתרבותי של היהדות. בדיוק בהקשר הזה ניתן למקם גם את קהילת המדרשה ואת בוגריה: הם מהווים דוגמא לקהל מגוון והולך וגדל הדוחה את המונופול שלכאורה יש לציבורים מסוימים על בית המדרש ועל ארון הספרים שמצוי בו.

לאור כל מה שכבר נכתב כאן חשוב שנבין היטב גם את הסיבות ההיסטוריות להיווצרות המונופול הזה, ולא נרתע מלהאשים גם את עצמנו בהפנמתו ובהנצחתו. רבים מאתנו נולדו לחברה ישראלית שמדירה את רגליה מבית המדרש באופן כזה או אחר, ומותירה את הנותרים בתוכו בתחושה שרק הם "נאמני הבית", שומרי הסף הבלעדיים. הסיבה היסודית למצב זה נובעת מתוך תהליך החילוּן ומהמשיכה אחר ההשכלה הכללית כחלק מ'עידן הנאורות', אך לטענתי הוא נמשך עד היום במידה רבה בשם ההתעקשות על יצירת "היהודי החדש", שהוא כאמור תוצאה ישירה של "שלילת הגלות". ובאותה נשימה, כאשר אנו מבקשים לשוב לבית המדרש ולתפוס בו את המקום השמור לנו, מובן כי אנו מביאים אתנו לתוכו גם את הרעיונות והספרים שבהם אנו מחזיקים. חלקם יצירה ממקור יהודי מובהק, וחלקם תולדת מורשת האנושות האוניברסלית שנכתבה בידי מיטב בניהן ובנותיהן של כל אומות העולם. ראוי לבנות עבורם מדף נוסף, שלא דוחק את הספרים הישנים מן הארון אלא דווקא יוצר ביניהם את השיח החי, הצומח והרלוונטי, שהוא-הוא "היהדות כתרבות" וכתורת חיים שבה ניתן לפעול ולפרוח.
בגישה כזאת טמונה גם אפשרות לפיתוח סדר יום אופטימי שכולל בתוכו תיקון חברתי גדול: כפרויקט לאומי רלוונטי, פלורליסטי ומכיל, ובמקביל ככזה המכבד את מורשת האבות והאימהות, הוא מציע סיכוי לא רק להתפייס עם העבר היהודי אלא גם עם ההווה והעתיד המשותף שלנו. בבית המדרש המתחדש הזה יכול להיווצר מקום החיבור האמיתי בין החלקים והציבורים השונים שהאומה היהודית הסתעפה אליהם כתולדת השינויים החברתיים וההיסטוריים שעברנו כולנו, בעיקר מאז ראשית העידן המודרני. אם נתאמץ ליצור בינינו את השיח החדש-ישן הזה, נוכל שוב לראות שאנו לא בני 'ארבעה שבטים', ושאין לנו צורך בחלוקות מיותרות ובפלגנות שסופה שתחריב אותנו. הדבר נכון גם ביחס לציבורים השונים בתוך החברה הישראלית-הריבונית, וגם ביחס לקשר שאנו רוצים לקיים עם אחינו ואחיותינו בארצות התפוצה, שחולקים אתנו את המורשת ואת הרצון והאחריות לפתחהּ. המחלוקות בין הציבורים השונים יוסיפו להתקיים, אך כאשר נזכור שהן חלק אינטגרלי מ"תרבות המחלוקת" שאף היא חלק חשוב מהמורשת שלנו, נמצא את הדרך להיבנות ביחד מתוכן. כך נגלה שאנו חברות וחברים שונים בקבוצה אחת, דינמית וצבעונית, שצריכה ויכולה ליצור שיח משותף ומשמעותי, ובזה נשלים את המהלך ההכרחי מ"היהודי החדש" ועד ל"התחדשות היהודית".