מזרחנות בעיר הגדולה

שירה בן אלי

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

הדקירות בנביאים כבר שיכנעו אותי שצריך לעבור לרכבת, ומהרכבת עד למשרד, בדרך העוקפת מצד המלונות.
בדרך לכותל אני מכירה את ההרגשה שלהם, כשיהודים לא מצליחים לזהות אותי משלהם, ומפחדים ממני.

המעבר שלי למרכז העיר, על כל יתרונותיו, לווה בשמחה על כך שאוכל ללכת ברגל לעבודה. חצי שעה, ואחלה התעמלות בוקר. בימים כתיקונם, זה עבד נהדר. רח' יפו, הנביאים, נעמי קיס וסלאח א-דין. לפעמים עוצרת בדרך לקנות חלב בתחנת הדלק שעל רח' נעמי קיס, בואכה מזרח ירושלים.

גם שם, כמו בכל ילואו, יש שוקולד וחלב במבצע. גם שם, כמו ברוב חנויות הנוחות שהייתי בהן, המוכר הוא ערבי, וככה עשיתי את דרכי, חוצה מידי יום את חיל ההנדסה. כאן עבר הגבול לפני 67. ביום הראשון לעבודה אחרי סוכות, עצרתי כהרגלי לקנות חלב בתחנת הדלק. במשרד נודע לי שבאותה תחנה, לפני יומיים, דקרו מישהו. קצת מלחיץ, וכנראה שאני צריכה לשמוע יותר חדשות.

הדקירות בנביאים כבר שיכנעו אותי שצריך לעבור לרכבת, ומהרכבת עד למשרד, בדרך העוקפת מצד המלונות. הימשכות הדקירות בקירבת המשרד, בין שער שכם לגבעת התחמושת, והמיילים הפנימיים המזהירים, גרמו לכך שהפסקתי ללכת גם את החמש דקות האלה, ואני מחכה לשאטל. מונית שתיקח אותי מרחק של 500 מטר בעיר המזרחית.

לפני המתח, יצא לי כמה פעמים לדבר עם ערבים בדרך, כאלה שחשבו שאני ערבייה. בדרך כלל הסתבר שהם לא מקומיים, או מקומיים שבדיוק חזרו מחו"ל. המקומיים זיהו שאני יהודייה, ועדיין, בדרך כלל קיבלתי חיוכים. כך גם בשוק הערבי, בדרך לכותל. חיוכים והצעות למיצים טבעיים. אני לקוחה כמו כולן. השלום, לחשתי לעצמי, מתחיל ברחובות. נורמליזצייה של חיים בין שני עמים שלראשיהם יש מחלוקות אחד עם השני.

השאטל לפעמים מלא, לפעמים בדיוק בנסיעה אחרת, ואני חוזרת ללכת ברגל. בזהירות יתרה, בפחד, עם גז מדמיע בתיק, לפעמים ביד בשלוף, אם אפשר עם חברה או שתיים, 4 דקות של הליכה מהירה במיוחד. העיר מתמלאת חיילים, זה כאילו נוסך תחושת ביטחון, אבל כל הזמן מזכיר שצריך לפחד, צריך להיזהר.

הדמיונות שלי אחרי הלינץ' בבאר שבע הם לא איך אני נדקרת, אלא איך אני נדקרת ואז מצילה את הדוקר מלינץ'- אל תירו בו, אל תירו בו. אני בבלבלות מטורפות. כל העבודה שלי ערבים. משפחות העצורים מחוץ לאולם בית המשפט, כולן אותו דבר. יושבות על המדרגות, מתפללות ומקוות. אלה עם תהילים, ואלה עם שרשראות חרוזים, והעיניים מצפות לישועה. המנקים, כמעט כולם ערבים, וכמה ימים הם בעוצר, ומרגישים את הריק במסדרונות, אותו הריק שבמחנה יהודה. ריק של פחד, ואני יוצאת מהשער כדי לעלות לחיל ההנדסה, לבד, ברגל.

די, כמה אפשר כל הזמן להיות תלויה בשאטל, והוא בכלל עם רכב קטן היום, ורק עוד שעה עולה העירה. משאית- בראש שלי פיגוע דריסה, רכב- בראש שלי פיגוע דריסה, בחורים- דקירה, ילדים- דקירה, הפחד בעיניים שלי, ההפתעה בעיניים שלהם. הם רגילים שאנחנו לא עוברים שם עכשיו. יום אחד מלווה אותי ערבי לרכבת. לא מדברים על פוליטיקה, אבל היא שם, הרי למה אני צריכה ליווי?

יום אחד אני רצה אחרי המזכירה, יופי, נלך יחד. יום אחד אני יוצאת בסיום הלימודים שלהם, רק אחרי שעברתי את 200 המטרים ליד בית הספר בלחץ, ההיגיון חזר אלי, מה יש לך, הם ילדים שיצאו מבית הספר, והקול השני מזכיר לי מי עשו את האירועים האחרונים, ושהזמן שזרקו הכי הרבה אבנים בתקופה שעוד 25 היה נוסע בשועפט, היתה בסיום הלימודים. ילדים, הם משועממים, ומה אני יודעת.

אני הולכת, לפעמים עוד מחכה להסעה. אני פוחדת, גם כשאני מתיישבת בכיסא היחיד שריק ברכבת עם הרבה אנשים עומדים, ורק אחרי שהתיישבתי אני קולטת את הסיבה שהוא נשאר מיותם עד עכשיו, יש ערבייה לידי, ובחיאת, הרי אם היתה רוצה לעשות משהו, אז היא היתה מחכה עד עכשיו?? אבל מה אני יודעת?! אז אני מפחדת וממשיכה לשבת ליד ערבי שבכלל לא צריך סכין כדי להרוג אותי, הוא מספיק חזק בשביל להתגבר על כל הקרון, ובסוף אני מרחמת עליו עם כל המבטים. בדרך לכותל אני מכירה את ההרגשה שלהם, כשיהודים לא מצליחים לזהות אותי משלהם, ומפחדים ממני. מחכים שאעבור לפניהם. לא נעים, לא נעים. עדיין אני ממשיכה בדרך הביתה, בדרך לעבודה, בדרך למקום התפילה החביב עלי.

מנסה להשליך מהפחד ליראה, יראת שמיים, אולי זה יצליח לעשות איזה שינוי.

כתיבת תגובה

מומלצים:

על החורבן הצפוי והרשות הנתונה

לפעמים,כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר?

קרא/י עוד »

"ואל תעוררו את השנאה שלא תחפץ"

השיפוט, הכעס וההתנשאות, גם הם עוול, גם הם חורבן, אינם יכולים להיות הפתרון לחורבן הפיזי של המערכת האקולוגית. התיקון הפיזי קשור בתיקון הנפשי ולאופן בו נבחר לדבר על המשבר איש עם רעהו.

קרא/י עוד »
על מחאת המורות והמורים

על מחאת המורים והמורות

המערכת מדממת. זה נשמע ביטוי דרמטי, אבל בהיעדר השכר וגם התנאים המתאימים, מורות טובות ואיכותיות פשוט עוזבות. כמות החוסרים היא מטורפת, וההשפעה על בתי הספר

קרא/י עוד »

פונדקאות אקטיבסטית

*פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של שלומית* החלטה מרגשת מאוד התקבלה השבוע בבג"ץ בנוגע לאישור הליך פונדקאות לזוגות גברים. איתה הגיעו עדת המבקרים והחוששים, לגבי הרחבת

קרא/י עוד »