מחשבות על זיכרון ויציאה לעצמאות

ענבל גרינצוויג
ענבל גרינצוויג

כבר יותר מחודש שאני לוקחת חלק בחבורה מופלאה: חבורה יוצרת עצמאות. יחד עם מוס, יעל ועדי אנחנו מנסים לחשוב כיצד נייצר את העצמאות ממש גם השנה, בתוך כל הנסיבות המוזרות האלו. ובעצם, נעצרתי לחשוב, מה יותר מסמל מתחושת עצמאות את היכולת שלנו כחברה בכלל וכקהילה בפרט, להתמודד עם משברים?

הזמן בו הרגשתי שאני "כל יכולה", שאני יכולה לעשות כרצוני, היה לאחר שאחי התאום אבי נהרג בצוק איתן אי שם בקיץ של לפני 6 שנים. זאת כמובן, לאחר מערבולת של תחושות, שכוללות גם יגון, אבל ועצב. רגשות אלו כפועל יוצא של אובדן או טראומה אינם חדשים לנו. זה המקום הרגשי בו צפוי ולעתים אף מצופה שנהיה. אבל לאחר שנת האבל, זמן התכנסות שההלכה החכימה לתת לאבלים על מנת לחזור בהדרגה לחייהם, ולעכל שהם לעולם לא יהיו אותו דבר, אני דווקא חשתי כל יכולה. התחושה הזו מערבבת בי גאווה ובושה גם יחד – בושה, משום שזה נשמע כאילו "הרווחתי" משהו מהאובדן הכי קשה שחוויתי בחיי, וגאווה, משום שאני יכולה באמת להרגיש את קומתי נזקפת, ואת ליבי מתרחב לו לאיטו. אני יכולה להישאר אני אל מול הכל. האמירה שהכי הפחידה אותי במהלך השבעה הייתה, כשחבר רמז לי שיהיה חבל לא לראות אותי יותר מחייכת. זאת כמובן, הקצנה של חשש מפי אדם אוהב, אבל שמחתי לדעת שהחיוך נשאר אותו חיוך, קצת אחרת.

המקום שאנו נמצאים בו כיום – משבר גלובלי שמשפיע גם על כולנו ברמה הלאומית ואף ברמה האישית, טומן בחובו את ההזדמנות לצאת מכאן חזקים יותר. אני לא מתכוונת רק לסחיטת הלימונים ללימונדה, כמו ששמענו בכל פינה בעת האחרונה, אלא גם לתחושת המסוגלות שלנו כאומה, כחברה וכבני אדם. ליכולת שלנו להכיל משברים בצורה טובה, מבוקרת, מפוקסת, ולא להיגרר בעקבותיהם להריסות פנימיות. זו היא נקודה לא ברורה מאליו, כמובן. היא עלולה להשתנות בהינף יד, בזמן שאני כותבת לכם מילים אלו. ועדיין, אופפת אותי תחושת אופטימיות, שאנחנו לא רק נהיה בסדר, אלא גם נהיה יותר טובים.

תהליך החשיבה על טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות של הקהילה שלנו מוזר לי. טקס המעבר עצמו הוא דבר משונה, שמבקש לתת מקום לזמן לחלוף בתהליך שאנו מעדיפים להעלים עין ולכנותו: "טבעי", אם כי אני חשה שאין דבר מלאכותי יותר ממעבר זה. לא זו אף זו, גם הסיטואציה שבה כולנו נהיה ממוקמים בסלון או בחדר שלנו, במקום לחוות יחד את הרגשות מפעמים ממש באוויר, משונה. אנו מתאמצים כבר למעלה מחודש לחשוב יחד איך להכניס את התחושות שצפות בתקופה זו דרך מצלמת רשת, ודרך מדיום שאנו, כקהילת המדרשה, מבקשות ומבקשים לרוב להשאיר מחוץ לחוויות משמעותיות. הניסיון המחשבתי והמעשי הזה מלמד אותי שיעורים גדולים בשבועות אלו, שבהם אני מנסה להכניס את הכאן ועכשיו אל כלי כגון מחשב או מכשיר סלולרי, שלרוב גורם לי רק להתעסק באחר כך. עם כל זאת, ננסה לגעת באוסף החוויות הללו, של זיכרון ועצמאות, מה-24 שעות המשונות בשנה אל תקופה משונה לא פחות, בהיבטים אישיים ולאומיים. ננסה לשים את הלב בתוך המעבר, ולבקש לא רק שלא להתייחס אליו בביטול כטבעי, אלא לייצר אותו יחד, כקהילה אחת, שמורכבות מאלפי פרטים וגוונים.

מתוך המקום הזה והזמן שנייחד לנו, אנו מבקשים לצאת חזקים יותר, כקהילה אחת, שיכולה לחוש בעוצמותיה גם כשקשה, קשה מאוד, ולצאת יחד בבנייה למקומות גבוהים יותר.

מזמינה אתכן ואתכם לקחת חלק במציאות שנרקום רק יחד.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. Avatar
    רועי בן-ברוך

    תודה רבה, ענבל. כתבת יפה ומרגש

  2. ראובן חורון
    ראובן חורון

    כתבת יפה, מאוד מזדהה עם המילים!

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: