נתחיל בווידוי: פורים תמיד היה החג השנוא עלי. משהו בשילוב של הדרישה להתחפש, החורף שהורס כל תחפושת והשמחה המאולצת. כשהייתי ביסודי, תמיד קיבלתי את משלוח המנות הכי גרוע בכיתה, כשהייתי בחטיבת הביניים ועשו את ההגרלה לפי מספרים, קיבלתי את משלוח המנות של עצמי. בכל שנה שחלפה קיוויתי מחדש: ”הפעם זה יהיה שונה“, וככל שפורים נראה מבטיח יותר מראש וכלל תוכניות יותר גרנדיוזיות, כך בפועל הוא היה מזעזע יותר עבורי. החגיגות היו פחות משמחות, התחפושות היו יותר מכוערות, ותחושת הבדידות בתוך העליצות הכללית הלכה וגברה …
בכיתה י"ב, כשהמורה שלי לפיזיקה הודיע שבפורים עצמו הולכת להיות לנו מעבדה של 4 שעות, החלטתי שאני מחרימה את פורים סופית. לעשות מעבדה בתחפושת נראה לי כמו בדיחה עצובה. מאז, במשך שנים, טיפחתי את חוסר אהבתי לחג. כיאה לבחורה חושבת הצדקתי את חוסר שביעות הרצון שלי מהחג בהסבר רציונאלי: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר…".
לא במקרה "משנכנס אדר מרבין בשמחה". טענתי היתה כי הסיבה שיש דרישה להרבות בשמחה היא כי השמחה לא נמצאת באופן טבעי, בגלל זה צריך לשתות ולהתחפש ולעשות את עצמך שמח, בתקווה שאולי זה ידביק אחרים. בעצם, זוהי דרך למנוע דיכאון לאומי. אבל, השמחה הזאת לא טבעית, מלאכותית כמו צחוק של שיכור. בחורה אותנטית שכמותי לא התכוונה לשתף פעולה עם ההצגה הזאת. אם המציאות היא של חושך למה להעמיד פנים אחרת?
פורים הוא חג שנחגג בסוף החורף, רגע לפני שהאביב מגיע, רגע לפני שאור ואנרגיות חדשות ממלאות את ליבנו, אנחנו נמצאים בשפל של השנה, מרוקנים מכל המצברים שאגרנו לקראת החורף. אנו עומדים בחוץ קופאים מקור ומחכים לעלות השחר. אמנם התקופה החשוכה ביותר בשנה מיוחסת לחנוכה (וליום הכי קצר בשנה), אבל כמו שבחצות הליל לא קר כמו לפנות בוקר, בחנוכה אנו עוד מלאים במצבורי האור והאופטימיות שאגרנו בקיץ. לאט לאט, במהלך החורף הכוחות הללו הולכים ומתמעטים, כמו הכנרת אחרי קיץ ארוך, רגע לפני שמתחילים הגשמים. בפורים אנו ריקים לחלוטין מחום ומאור.
במשך שנים החזקתי בעמדה הזאת, ובכל שנה, משנכנס אדר – חיכיתי שהוא כבר יעבור.
לפני שנה, בשיחה עם מכרה השתנתה לי התמונה כולה. דיברנו על פורים שמתקרב, היא סיפרה שגם היא לא כל כך אוהבת את פורים, ואני שטחתי בפניה את טיעון הפורים הקבוע שלי. תוך כדי השיחה הבנתי שבעצם בכל שנה פיתחתי ציפייה שלקראת פורים שמחה חיצונית, הקשורה לזמן המיוחד, תציף ותמלא אותי, תעשה אותי אחרת ליום אחד. להגיע לאיזו מסיבה, או לחגיגה פּ וּרִ ימִ ית ושכל מה שסביבי יהיה כל כך מגניב וכיף ומיוחד שהוא יסחוף גם אותי, יוציא אותי מהמקום בו אני נמצאת. פתאום הבנתי כמה זה ילדותי, כמה צפוי במצב כזה שכגודל הציפייה יהיה גודל האכזבה. איך חשבתי שמשהו חיצוני יוכל להוציא אותי מהחיים שלי, איך אף פעם לא ניסיתי אני להיות זו שתיצוק אור ושמחה לתוך הזמן הזה.
גם היום אני חושבת שפורים הוא אחד הזמנים הכי קשים בשנה. זה זמן לא פשוט להיות שם בחוץ רגע לפני שעולה השחר. מי שיחפש את השמחה בחוץ, כנראה לא ימצא. אבל דווקא בגלל זה, מי שיבחר להסתכל פנימה, יוכל לראות את עצמו בצורה הכי בהירה. מה נשאר ממני כשהאורות בחוץ כבים? מה יוצא ממני כשנכנס יין ויוצא הסוד… זו הזדמנות להכיר מי אתה, עם (ובגלל זה בלי) כל המסכות. לא אהבת? יש לך שנה לשפר את זה, עד פורים הבא. אהבת? הינה הזדמנות להשפיע ממך החוצה את האור שלך, אור פנימי.
