לקראת יום הכיפורים אנו קוראים את המגילה על שם יונה הנביא, ודאי מהסיבה העיקרית שהנושא שם הנו תשובה ובכך הצלה מפני הדין. העיר הגדולה נינוה, המלך והעם ואפילו הצאן צמים ומוחים בתפילה עבור מידת החסד, והם זוכים בזה. שאלות תיאולוגיות עולות, בהקשר זה של המגילה ושל יום הכיפורים: באמת ככה אפשר להפוך את דעת הקב"ה? הצדק והמשפט מתרחשים בעולם הזה רק ולא בעולם הבא? יכולים גם אנשים זרים פשוט להתפלל ואז להצטדק? האם אין צורך בדם הקרבנות בפולחן המקדש על מנת לקבל גישה לרחמים, אלא מספיק לב נכון והוא יסלח לנו?
למעשה, דור הפוסט-מודרנה בכלל מתקשה עם עצם המחשבה שעלינו לתת דין וחשבון, להישפט על מעשינו. לא נוח לנו עם רעיון הסליחה וכפרה. אנחנו אוהבים את רעיון החסד, אבל ראו אין חסד אם אין דין. לא מתקבל על הדעת שאפשר לשפוט אדם, הרי כל אדם עושה כרצונו כחפצו ומחר נמות. אלא שתשובה, וכן כל מהות יום הכיפורים וכדומה, מניחה שיש מחיר ויש דין וחשבון מצד שופט עליון נצחי. הסתובבות עם תחושה שכזאת, שיש מחיר ומהות להכול, זו תחושה תקפה למרות חוסר ידיעה מוחלטת במציאות הדברים הללו, כלומר, תפיסת עולם רוחנית בגדר קיומיות דתית, דרך חיים.
בימי המנדט, הרב קוק הגה וכתב מיני קטעים ומאמרים ואחד הרעיונות המרכזיים שלו היה התשובה, מה שלקטו וערכו לספר שנקרא אורות התשובה. רעיונותיו מפתחים את מושג התשובה, בצורה מועילה ביותר למי שיבקש לאמץ תפיסה רוחנית. המהלך הוא מעין ספיריטואליזציה של הכול, בחיים, בתור תשובה, או תיקון. תשובה היא תיקון כל דבר מעוות או חלקי, באדם עצמו רגשית, גופנית ורוחנית, ומחוצה לאדם במעגל החברתי, משפחה, חברים, החברה או המדינה, והעולם. תשובה במובן צר היא חרטה על חטא מוסרי דתי, אך לפיו טיפול אצל רופא או ותזונה נכונה ואימון הם תשובה, תיקון הגוף. תרפיה נפשית תחשב לתשובה.
אבל לא רק הגוף והנפש חולים, להשלים קרע משפחתי, יצירת שלום בין חברים ושכנים הם בהחלט לתשובה, גם שלום בית ואפילו יציבות כלכלית כנגד חוב. והחברה הישראלית, העם היהודי והמדינה צריכים תשובה ועלינו לפעול תמיד לתקן כתשובה, לאזן בין חילונים וחרדים, שתהיה מדינה לאומית איתנה, אחווה בעם שתהיה מושרשת בקדושה, וכולם יחיו בשלום ומוסר עם השכנים ועמים אחרים, בודאי עזרה ליתומים ואלמנות, נזקקים ונכים, גרים ואויבים. כל אלה הם תשובה ומושגים בלבד באמצעות אחדות ממש, וזו הקריאה הכי גדולה של קיומנו הלאומי הדתי והמוסרי, שנהיה לאור גויים.
הקריאה בספר יונה מרשימה, ולא בגלל תשובתם על אנשי נינוה. התמה המרכזית של הטקסט היא ההתמודדות הקיומית של הנביא עצמו, בהיותו נתון למרות אלוהים בלית ברירה והתחושה שמועכת בו וגוררת את נפשו למחשבות אובדניות. יונה מוותר, הוא מנסה לברוח, להתחמק מאחריות. באניה בסערה שאר הנמצאים נלחצים אבל הוא ישן למטה, כי המוות לא מרתיעה אותו, ואחר כך הוא מתנדב די במהרה לקפוץ למים, למות. אחרי שהדג בולע אותו ומקיא אותו לכיוון נינוה, היעד, והוא משלים את המשימה ואז משקיף על העיר הוא אומר קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. וכאן נמצא השיא הטקטואלי, מוסר ההשכל.
מבחינה קיומית דתית, בדרכו של הרב קוק לעומת יונה הנביא, יש לחשוב שאלוהים נמצא בכל מקום בחיים, ותיקון כל דבר בחיים זה מעשה דתי, ועלינו לתקן ולכפר תמיד. המוות היא אובדן רצון לתקן את עצמנו ואת העולם סביב, ואילו אין להפריד בין תיקון עולם לבורא עולם, כי הנפש של האדם מחוברת אל ונובעת מהנפש העליונה היוצרת ומניעה את העולם. לכן התשובה איננה תיקון לשמה, אלא בפועל מרימה את הנפש לסגולות רוחניות, מקרבת לאלוהים. התשובה מדבקת, תיקון קטן מוביל לתיקון גדול, תיקון בתחום אחד גולש לאחר ולתיקון כללי, תיקון בגוף קשור לתיקון בנפש הרוחנית. שילוב מנצח של פסיכולוגיה חיובית וחוויה דתית, גאולה.
