רני אלון

רני אלון

מי ומי בלוח השנה: זלדה – כ"ח בניסן

כאשר היית פה / זלדה

כַּאֲשֶׁר הָייָת פֹּה

וּמַבָּטְךְ הַחוּם מֵגֵן עָלַי

וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת

פֶּתַע

כָּנָף אֶל כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי

בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים

הָיוּ הַקִּירוֹת בְּנֵי-בַּיִת קְשִׁישִׁים

שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיּוֹת עַתִּיקוֹת

בָּעֶרֶב

כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת אֵינָם מַחֲסֶה

הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם

וְלּא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת סִיד וָמֶלֶט

יְסוֹד זָר

חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.

'הכרמל האי-נראה', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975

כמה עצוב השיר הזה של זלדה.

כמה משמעותי היה בעיניה אותו נעדר שאודותיו היא כותבת..

מה היה בו?"מבט חוּם" – אלו מילים עולות בראשנו כשאנו שומעים חוּם?

לאיזו רמת קירבה שולח אותנו הביטוי "כנף אל כנף"?

האטמוספירה שייצר האיש (איש – כך אני מרגיש) בשעה שהיה, היתה מאד מיוחדת ויצרה נס:  אפילו הקירות השתתפו בהרמוניה של הבית. הם היו שותפים לשיח האינטימי. הם השתתפו בהגנה על הכותב(ת – שוב, אני מרגיש שזה שיר אוטוביוגרפי – ולכן אולי בעל חשיבות מיוחדת).

מה מעמדם (תרתי משמע) עתה, אחרי שזה שהיה כבר לא פה?  למה הם מסוגלים עתה?

הקירות משקפים את הקריסה מה"מגן עלי" בתחילת השיר ועד ל"כמוֶת" שבסופו.

לא הבנת הכל?

אז מה?  חזרי/חזור לשיר, ובחר/י לך ביטוי אחד, קח/י אותו אליך, מתנה מזלדה, שחק/י איתו כשאת/ה בנסיעה, גלגל/י אותו בשעה-מזדמנת ונסי/ה להרגיש את הביטוי.

חפש/י שיר נוסף של זלדה, מה יכול כבר לקרות לך?

מעט ביוגרפיה של זלדה :

זלדה שניאורסון (בת דודו של הרבי מלובביץ') נולדה ברוסיה 1914, ועלתה לארץ עם משפחתה ב 1926. היא למדה בסמינר למורות "מזרחי" והיתה מורה. היא למדה גם ציור ופיסול, אך בשל אילוצי החיים – מיעטה לעסוק בזה. ב 1950 נישאה לחיים אריה מישקובסקי. הוא נפטר ב 1970. זלדה פרסמה שישה ספרי שירה, זכתה בפרס ביאליק, ונפטרה ב 1984. יום פטירתה חל בכ"ח ניסן תשמ"ד.

זלדה כמורה, מפי תלמידה, עמוס עוז:

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה-איזבלה רועת החתולים אל בין כפות-ידיה הקרירות והחרישיות של מורה-זלדה-של-כיתה-ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול-אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום היתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, היתה מורה-זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי-השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי-העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ[…] "

עמוס עוז, מתוך: סיפור על אהבה וחושך, כתר, ירושלים, 2002. עמ' 327

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה