"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק-לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם: וְהָיָה כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי:" (שמות י"ב, כד-לב)
ופתאום הבנתי שעל סיפה של מכת בכורות שניחתת על מצרים, מופיעה מכה נוספת. אלא שהיא סמויה יותר, ומתגלה רק בהירקם קמטי הזמן של הנפש.
שתי הבטחות יש כאן. והיה כי תבואו אל הארץ, מבטיח הקדוש ברוך הוא. והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מבטיח גם הקדוש ברוך הוא. אני מבטיח לכם שהם יאמרו וישאלו ויתהו וילעגו ויתריסו ויתחננו ויתגעגעו. או רק יפערו זוג עיניים גדולות ובוהות, ואתם תצטרכו לפתוח להם. בלי לדעת מה יחכה מעברה השני של הדלת.
מה העבודה הזאת לכם, מה זאת, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה. שאלות שכולן זרוּת. זרוּת לסיפור הזה, שאתם מנסים נואשות להנחיל כי אני ציוויתי וכי אלה אנחנו. תהום נפערת בתוך המשפחה, בין אבא לבן, בין סבא לנכד. הציווי ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם, מתרסק לרסיסים מיד בפסוק הבא. אתם תשמרו, אבל הם יהיו לעולם מהעבר השני. החכם, הרשע, התם, זה שלא יודע. כולם מעברה השני של התהום. ולא יבינו. מכת הבכורות המצריים היא לא הסיפור. הסיפור הוא המכה המרחפת מעל, חוֹפָה, מכת הילדים העבריים כולם.
גזירת התהום הפעורה, למרבה הבהלה, היא בדיוק הצד השני של הבטחת הארץ. במדבר לא תצוץ הבעיה. בשבריר הרגע של כי תבואו אל הארץ – תופיע התהום. אני מבטיח לכם שתבואו אל הארץ, ואני מבטיח ששם יצמח דור אחר. שונה. בטוח עד כדי יהירות. עד קהות הנפש. עד סימאון.
סביב עשרה בטבת ביקרתי עם התלמידים שלי ביד ושם. המדריך התפעל מאוד מרמת הקבוצה, והתגלגלנו בשיחה על הקבוצות שהוא רגיל לפגוש בדרך כלל. הוא אמר לי שיש שאלה שחוזרת פעם אחר פעם אחר פעם מפי תלמידי ארצנו. זו לא הבורות הכרונולוגית, לדעתי, אלא התהום המזוקקת: "אבל למה צה"ל לא תקף?"