אין על החג הזה. אלפי שוטרים בני 8 שמסתובבים בכל מקום, מאות 'אנה' ו'אלזה' בגדלים שונים, עשרת בני המן, 127 מדינות, שתי קריאות מגילה, ומלכת אסתר אחת. ובתוך כל הדבר הזה – משתה ושמחה, ומתנות לאביונים, צחוק ותחפושות. לצד הזדמנויות להתבוננות מפוכחת ועמוקה – אלפי משלוחי מנות, ואזני המן בגדלים שונים, וכל זה כשברקע כבר מונפת בבית חרב הנקיונות לפסח.
והמגילה האחת הזאת – באר בלתי נדלית של פירושים, וסיפורים שגלויים ונסתרים בה כל פעם מחדש. קראתי אחד השנה אצל הרב יונתן זקס, על הגילוי וההסתר שלנו.
כולם מתחבאים בחג הזה. אלוהים מתחבא מאחורי המלך של המגילה, אבא גדול, אוהב ומשגיח, שמסתתר מאחורי הרבה 'צירופי מקרים' קטנים. אנחנו מתחבאים מאחורי מסכות, והעומק של החג הזה גם הוא עוטה על עצמו מסכה של ליצן מבוסם.
גם אסתר מתחבאת. ברגע האמת היא לוקחת את השם שלה ברצינות גדולה מדי ומסתתרת. על אף שנבחרה מכל נשות הממלכה, היא חוששת, כי לא נקראה אל המלך כבר 30 יום. ענווה או הקטנה עצמית שכנראה לא במקומה.
זה הרגע שלך בהצגה, אומר לה מרדכי: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ". גם אם לא תעשי כלום, ההצגה תימשך.
אבל אולי, רק אולי, את כאן בשביל הרגע הזה? אולי כל תחרות היופי הגדולה, והקרנבל של הבחירות – כל זה לא היה אלא בשביל האפשרות הזאת "וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"?
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה פרק ג' הדן ביום הכיפורים – הקוטב ההופכי של פורים שמצביעים עליו הרבה – על האדם שצריך לראות את כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וגם האדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. מעשה אחד טוב שלך, וכל העולם נוטה לכף זכות. חלילה, מעשה לא טוב, והוא נוטה לצד הנגדי. כוח של מלך ליום אחד.
כולם מתחבאים בחג פורים. גם אנחנו כך בחיים, לא תמיד שומעים את הקריאה של מרדכי אלינו: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". לא מוכנים להוריד את המסכה של הרגילות של האדם הפשוט, וכמו אסתר ביום השלישי ללבוש מלכות.
אולי בשבילנו, בשביל שהחג הזה יזכיר לנו מי אנחנו יכולים וחייבים להיות שורר, לוין קיפניס את המילים הבאות:
אחת, שתיים, שלוש
אני אחשוורוש,
שרביט זהב לי ביד
וכתר על הראש.
לכולנו, לכולנו
כתר על הראש,
כל אחד מאתנו
הוא אחשוורוש.
מלכה אסתר אני
וזר זהב יש לי,
יודעים אתם מי דודי?
מרדכי היהודי.
לכולנו, לכולנו
על ראשנו זר,
כל אחת מאתנו
היא מלכה אסתר.
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ – מצוה מן התורה, על כל אחד ואחת. פעם בשנה, ללבוש מלכות, לשים כתר – מי יודע? אולי כל הזמן חיכינו דוקא לעת הזאת.
המביא דבר בשם אומרו.. (או פרומו לעשרת ימי תודה)
את הרעיון היפה הזה, שהבאתי רק את חלקו, והיה כתוב בהרבה חן – קראתי כאמור, אצל הרב יונתן זקס. את הרעיון ש'כל המביא דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם' למדה המשנה באבות ממגילת אסתר, ששם נאמר "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי" ובזכות זה שלא לקחה את הקרדיט לעצמה וידעה לתת מקום למרדכי, באותו ערב שנדדה שנת המלכים נמצא שמו. ומה קרה באותו ערב – המלך לא נרדם, וכלא נרדם חשב לעצמו, כנראה יש מישהו בעולם שהייתי צריך לומר לו תודה ועוד לא אמרתי.
מלך , זה אחד שיודע להודות. כשאדם ידע לומר – אז זה קיבלתי ממישהו, ואני חייב להודות לו. זה בגדל מלכות. כשנמצא את עצמנו לא נרדמים בלילה, ונחשוב שזה בגלל שאולי, רק אולי, יש עוד תודה אחת שהיינו צריכים לומר ולא אמרנו, אז – תבוא גאולה לעולם.
פורים שמח,
דני.