מסע אל עולם הולך ונעלם

מגיל קטן ידעתי שסבתא שלי מהונגריה. בעבר הייתה אישה מאוד מטופחת, עם בגדים יפים ושיער מסודר, ותמיד אבל תמיד עם אודם. האוכל בבית היה הונגרי והשפה הייתה נעה בין הונגרית ליידיש. מי ידע אז שהונגריה תשתנה כל־כך. הונגריה של סבתא שלי היא לא הונגריה של היום. ו“רָאחוֹב“, עיר הולדתה, היא בכלל באזור הנקרא טְרַנְסְקַרְפָּטְיָה או זָקַרְפָּטְיָה או רוסיה הקַרְפָּטִית או קַרְפָּטוֹרוֹס, הכול שאלה של נקודת מבט.

בקיץ האחרון זכיתי להשתתף במשלחת מטעם מרכז שז“ר הנקראת ”מסע אל המורשת“ [1.http://www.jewishheritage.org.il] מזה כתשע שנים מוציא מרכז שז“ר סטודנטים מתחומים שונים כדי לחקור את מורשתן של קהילות יהודיות ברחבי תבל. מטרת המסע היא תיעוד החיים היהודיים שנותרו במקום מהיבטים חברתיים, ארכיטקטוניים, תרבותיים והיסטוריים.

הקיץ יצאה משלחת לקַרְפָּטוֹרוֹס, אזור שבעבר שפע יהודים, ובעל תרבות ומורשת יהודית ענפה.

קָארְפְטוֹרוֹס נמצא באוקראינה. האזור החליף ידיים רבות, כפי שסיפרה לנו אחת התושבות: ”אימא שלי תמיד סיפרה לנו איך כשהיא נכנסה לראות סרט היה דגל צ‘כוסלובקי בכניסה לקולנוע, וכשהיא יצאה כבר היה תלוי הדגל ההונגרי“. בתחילה היה אזור זה שייך לאימפריה האוסטרו־הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה ניתן חבל ארץ זה למדינה החדשה– צ‘כוסלובקיה. בתקופה זו עבר האזור פיתוח נרחב ביותר.

היהודים זכו בשוויון זכויות, ובהתפתחות אישית, תרבותית וכלכלית רחבה. עם כיבוש צ‘כוסלובקיה ב־ 1939 על־ידי הנאצים, ניתן אזור זה להונגרים שכוננו שם חוקי גזע שונים.

משלוחי השמדת היהודים החלו בשלב מאוחר מאוד במלחמה, לקראת תבוסת הנאצים ב־ 1944, אך למרות זאת נרצחו בשואה רוב יהודי האזור.

רבים מבין בני המקום שנותרו בחיים, חזרו אליו לאחר השואה. הם מצאו בתים נטושים ובתי כנסת ללא קול של תפילה בהם. אט אט, ניסו להחזיר את החיים לשגרה ולבנות חיי יהדות גם תחת השלטון הסובייטי. לאחר הסרת מסך הברזל, החלו רבים מהם לעלות לארץ. כיום הקהילות היהודיות בערים השונות באזור מונות יהודים ספורים. בתי הכנסת הרבים שהיו פעילים בעבר, הפכו עם השנים למחסנים, לאסמי תבואה או לבתים נטושים סתם. בית כנסת אחד אף הפך למכון כושר בחסות השלטון הסובייטי.

כדי למצוא את תפארת העבר, יש צורך לחפש היטב בתוך המבנים, החצרות, הקירות ואצל האנשים ברחוב. חיפשנו במשך שלושה שבועות ומצאנו לא רק את הקהילות שאבדו אלא גם את עצמנו. את השאלות ואת הנטיות הקהילתיות, היהודיות והציוניות שבתוכנו.

מסע כזה מעורר שאלות ותהיות רבות. הוא מציב מראה גדולה לפני זהותך והגדרת יהדותך. תוך כדי השהות באזור שהיה ונעלם, שבות ועולות השאלות המוכרות כל כך מסמינרי זהות יהודית למיניהם: מיהו יהודי? מה הופך אותנו ליהודים? האם יש יהדות ללא ארץ ישראל? האם יש רק יהדות אחת? האם כולנו קהילה יהודית אחת גדולה או שאנו מורכבים קהילות קהילות שאין כלל חיבור בניהן?

במפגש הזה עם ארץ השמיר, תפוח האדמה, והשמן, הולכת ומחלחלת ההבנה מהי קהילה יהודית. אזור הקָארַפְטִים שרוי היה בעברו במאבקים אידיאולוגיים עזים בין פלגים שונים בעם: בין החסידים לליטאים, בין האורתודוקסים לציונים, בין חסידי בֶּעלז למוּנְקְץ‘, בין העשירים לעניים, בין המשכילים לשמרנים וכו‘. בעיר שהייתה אז העיר המרכזית במחוז מוּנְקְץ‘ (מוּקְצוּב באוקראינית) התנהלו המחלוקות הגדולות ביותר בקהילה היהודית. כאן ישב הרבי ממוּנְקְץ‘, רבי חיים אליעזר שפירא, שרוב עיסוקו היה בהטלת איסורים וחרמות כנגד מי שלא היה מאנשי שלומו וממעריציו.

במרחק שני רחובות לידו עמדה הגימנסיה העברית שבראשה עמד חיים קוגל (לימים, ראש עיריית חולון). הגימנסיה הייתה בית לתלמידים שהיו חברים בתנועות הנוער הציוניות הרבות שהיו בסביבה, ולמדו בה לא רק אנשי העיר אלא גם תלמידים מערים רבות באזור.

כיום קיימת בעיר חצר הרבי ממוּנְקְץ‘, וחסידי מוּנְקְץ‘ בארצות הברית תורמים כספים רבים כדי לשמר את המקום, לשפץ ולתחזק אותו.

עשרת אנשי הקהילה הקטנה אינם מזכירים במאום את החסידים שהיו כאן לפני המלחמה. כולם יהודים או חצי יהודים הדוברים אוקראינית בלבד. הם נפגשים פעמיים בשבוע בערבי שבתות ובשבת בבוקר כדי להתפלל ולאכול יחד. ראש הקהילה הוא החזן היחיד, והוא קורא את כל התפילות בעברית בהגייה אשכנזית. בארוחה הגברים והנשים יושבים בנפרד. אנשי הקהילה נתמכים על־ידי ארגון חסד שפועל בשיתוף פעולה עם הג‘וינט ותפקידו להוות סעד עבור אחרוני היהודים באוקראינה. רוב חברי הקהילות באזור הם אנשים מבוגרים שילדיהם בארץ, והם נשארו שם ומנסים לקיים חיים יהודיים. יהודי חסיד שהוריו חיים במקום אמר: ”יש פה עשרה אנשים. שלושה יהודים, שלושה חצי־חצי, ושלושה באים בגלל האוכל, האם אפשר לקרוא לזה קהילה יהודית? אני לא יודע!“ השאלה שלו היא שאלה טובה האם אלו קהילות יהודיות?! ומה יקרה לאחר שהן תיעלמנה?

דווקא במקום שציפיתי שארגיש בו חלק, בבית הכנסת, חוויתי ריחוק. התפילה בעיר הייתה עבורי חווית זרות עמוקה. אני, שקבלת שבת אהובה עלי מאוד, הרגשתי שם לא שייכת. חוסר היכולת לתקשר עם אנשי המקום יחד עם אי הבנת מילות התפילה, שנקראה במהירות בהגייה אשכנזית ולא בעברית הישראלית שלי, הפכו אותי לרחוקה במיוחד.

ושם במקום הכי פחות צפוי, באוקראינה הרחוקה והזרה, בהרס ובאבדן, בין שרידי הקהילה היהודית שהולכת ונעלמת, הרגשתי זיקה: לקהילה היהודית באזור, לסבתא שלי, להורים שלה ולכל היהודים שהיו שם פעם. לפני שהייתה מדינה, לפני שדיברו עברית ולפני שידעו כמה יהיה העתיד שחור והרסני.

העיר אותה חקרתי היא בַּרְהוֹבָּה. שמה הקודם, היהודי, בְּרֶעגְסֶעס, מצטלצל יפה וטבעי יותר משמה האוקראיני. העיר נמצאת על גבול אוקראינה–הונגריה, והזהות הלאומית ההונגרית חזקה שם מאוד (כל־כך חזקה שאפילו השעון מכוון לפי שעון הונגריה ולא לפי שעון אוקראינה: שעה קודם). בַּרְהוֹבָּה הייתה בעבר יהודית מאוד, כאשר בטבורה של עיר היה בית הכנסת הגדול והחצר היהודית. כיום עומד באותו המקום בית תרבות בצבעים קומוניסטים ומתנהלים בו חוגים והופעות. כשהגענו לעיר אמר לנו ראש הקהילה כי ישנה שמועה שמתחת למבנה העצום של בית התרבות עדיין מסתתר לו בית הכנסת. הסיפור שנשמע לנו לא הגיוני וקצת מופרע, התגלה לאחר שבוע של טיפוסים, זחילות והתגנבויות, כנכון.

מסתבר שבית הכנסת היהודי הגדול היה פעיל עד סוף שנות החמישים, אז החליט הממשל הסובייטי להפוך אותו לבית תרבות. לשם כך נשכר אדריכל מצליח. ומשום שהיה יהודי חש, כנראה, שבית כנסת יפה כל־כך, אי אפשר להרוס. לכן הוא בנה סביב בית הכנסת קופסת בטון ענקית שתכסה אותו.

הרגע המרגש ביותר במסע היה ביום האחרון לשהותנו שם, עת מצאנו את הכתובת שהייתה בחזית בית־הכנסת ”כִּי עֵת לְחָנְנָהּ“.[2.מתוך הפסוק: ”אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחָנְנָהּ כִּי בָּא מוֹעֵד“ )תהילים ק“ב י“ד).] יכולנו לדמיין את המתפללים בו ואת המוני היהודים בעיר באים לשמוע את דרשתו של הרב בעשרת ימי תשובה.

שם, מול כתובת אחת יחידה שמסתתרת בין קירות בטון, במחילות חשוכות, הרגשתי גאווה להיות חלק מהעם היהודי. דווקא אז, כשכולנו שמחים על הגילוי המדהים שלנו, הבנתי את הכוח של הקהילה שהייתה ואיננה. מקהילה מפוארת של אלפים נשארו כיום עשרה. עשרה אנשים שמרגישים יהודים וגאים בזה…

מגיל קטן ידעתי שסבתא שלי מהונגריה. כשהדליקה נרות שבת הייתה בוכה במשך שעה ואחר כך מנשקת את כולנו בעיניים אדומות. לפני הנסיעה אמרה לי, במעט הכוחות שעוד ישנם בה, שאין למה לנסוע לשם, אין שם כבר כלום.

חזרתי מארץ שהקהילה בה הולכת ונעלמת, ארץ שכמעט בכל כפר בה יש בית קברות יהודי, ובו הרבה ’נשים צדיקות‘ וגברים ’רבי מעלה‘, ארץ עם הרבה זיכרונות שאבק ההיסטוריה מכסה אותם במהירות, ארץ שנותרו בה היום מעט מאוד סממנים יהודים וזיכרונות לקהילות שהיו בה. משום מה דווקא המסע הזה עם כל השאלות שפתח, ונשארו פתוחות, חידד אצלי דבר אחת ברור: אני רוצה לחיות את חיי בקהילה. הניסיון ללכת בעקבות הקהילה היהודית הענפה שהייתה ברוסיה הקָארַפְטִית, בה הייתה החברה היהודית קהילתית במהותה, בה כולם הכירו את כולם עוררו אצלי רגש קהילתי יהודי שהיה חבוי עד אז. אני רוצה קהילה עם אנשים סביבי, חברים טובים שאזכור את השמות שלהם גם כשאהיה מבוגרת. עם חילוקי דעות אמתיים מעומק הלב, והכי חשוב: עם תרבות יהודית, טקסים, לימוד ומנהגים שיעברו לדורות הבאים. כך נוכל להמשיך לחיות חיים יהודיים, ולהיות חלק מהפאזל העצום הזה, מהקהילה הרחבה של העם היהודי!