אחת הדמויות המסתוריות ביותר בעולם היהודי בעת החדשה היא דמותו של "מר שושני". עיוני בעבודת המוסמך של הודיה הר-שפי סמט פתחה לי עוד צוהר בנושא למידה, ידיעה וחינוך, שמפוגג מעט מהערפל האופף את הדמות הבלתי מפוענחת. הצטרפו אלי למסע קצרצר לדמותו של גאון, שיכול ללמד אותנו משהו משמעותי על חיים, לימוד, ידע וחינוך – שהם ליבת קיומנו, וכמרצה לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית יש בסיפור זה עבורי משהו מרגש ועלום. זהו סיפור שמדגים מה כוחם של מורה וחינוך לשנות גורלם של בני אדם (ותלמידיו – שחוו מפגש זה עמו – הפכו למובילי הרוח בעולם היהודי, כאלי ויזל, שלום רוזנברג, עמנואל לוינס, מניטו ועוד).
מיהו מר שושני?
דמות של מורה שהיא כמעט מיתית. שמו האמיתי אפוף סוד (אם כי כנראה מדובר בהלל פרלמן, מי שהיה בין היתר תלמיד קרוב ואהוב על הרב קוק בשנות ה-20 של המאה הקודמת). מר שושני (1895–1968) היה גאון מוזנח ומורה מופלא, שאחז בעולמות ידע "מבהילים" בהיקפם ביהדות, מדעי הרוח והטבע. אין אחריו משנה ברורה, אך יש מזוודה מלאה במחברות סתומות, דחוסות ואפופות סוד. הוא הותיר חוויה צרובה של לימוד חסר תקדים, מטלטל ומשתק, ותחושה שעומדים אנו בפני "מחזיק המפתחות" של הידע. הוא הקסים את שומעיו והוא פיתה אותם להמשך המסע הרוחני לעולם הידע היהודי החובק עולם. מפגשים אלה היו כה עזים עד שמורי, שלום רוזנברג, מעיד על כך שלדידו העולם מחולק לשניים: "אלו שהכירו את שושני ואלו שלא הכירו אותו".
חכמתו היתה מהפנטת ואף הצילה את חייו. הסיפורים מספרים כיצד בזמן המלחמה נתפס בגרמניה, גילו שהוא נימול, אך הוא הצליח לשכנע בחקירתו את המופתי הראשי של צרפת לדרוש את שחרורו (המופתי חשב שבקיאותו בקוראן שייכת לקדוש מוסלמי). אגדה נוספת מסופרת על מעצרו בידי הגסטאפו שם טען שהוא פרופסור ארי למתמטיקה משטרסבורג. הקצין הגרמני לגלג עליו וטען שבאזרחותו הוא פרופסור למתמטיקה. שושני לא הסס והציע: אני אציג חידה מתמטית; אם הקצין יפתור אותה – אוצא להורג. אם תיכשל – אשוחרר. הוא שוחרר…
שלום רוזנברג מתאר את שושני בזיקת אהבה ומשיכה נוגעת ללב של תלמיד למורו, עת הוא מעיד על ייסוריו שלא השכיל לינוק מספיק מהמורה הגדול שעמד לפניו: "אני סובל עד היום הזה מכך שלא אכלתי מספיק מהפרי הזה". רוזנברג מעיד על עצמו "שרק היום, אחר עשרות שנים מהמפגש איתו, אני חש כבשל למפגש איתו. הייתי רוצה עכשיו להתייעץ איתו, לשאול אותו, לדלות ממנו את התורה שיכול היה לתת לי, ואני טרם הייתי ראוי לכך". "שושני" אמר, "היה סוקרטס!" המטריד והמסעיר, ולא אפלטון בעל השיטה. הוא היה כ"צרעה שעקצה בנו, שלא נתנה להירדם באשליית הדעת, והכריחה אותנו לחפש תמיד את הנסתר והסודי".
כוחו של מורה יודע כל, מרופט ודהוי, אבל מרתק ברמות שלא נודעו, עולה מתיאורו של פרופ' דב לנדאו (בתיאור ימיה הראשונים של אוניברסיטת בר אילן בה היו אז רק כ-400 תלמידים):
עמד האיש במסדרון של מסעדת הסטודנטים ודרש בסוגיה מן התלמוד […] סביבו הצטופפו כחמישים סטודנטים, [… ו]המוזר […] שהכול עמדו סביבו […] מהופנטים […ודיבורו] בלהט […]. לבסוף ערער על דבריו אחד הסטודנטים, [… בוגר] ישיבת חברון, וטען שהציטוט נמצא בכלל במסכת אחרת […]. הוא פתח במקום הנכון. אחד מן המאזינים בקש להתגרות בו ושאל אם הוא יודע רק את הדף הזה או שמא הוא יודע יותר. כתגובה ביקש סיכה […] הוא תקע את הסיכה בגמרא והחל לצטט את השורות מסביב לחור במקום חדירת הסיכה.
מה היה סוד לימודו של שושני?
הר-שפי סמט מביאה תיעוד של עשרה עקרונות של שושני ללימוד וחקירה, שהם ה-DNA המאפשר ללומד ולמלמד להימנע מאותה "מנוחה" לא מוצדקת ותחושת שלווה מדומה מול מרחבי הידע, וזה לשונו של שושני בעבודתה (בדילוגים מעטים):
1. בחון מילים, ניבים, סדר, שינוי – בקפידא.
2. חפש בכל מקום שנמצא ביטוי זה, או משורשו – ולפי עניינו, והקבלותיו או ניגודיו, תדע.
3. אף שנחה דעתך חזור לבחון תמיד, כי לפי התבגר שכלך תוכשר יותר לבחון.
4. שים לב לכל תמיהה בקרא או במאמר. כרטיס הכניסה להיכל הידע – הקושיא.
5. אל תקבל הסבר דחוק או פירוש בלי ראיה. כל שכן חידוש והנחות בדויות.
6. כלל נפלא: לא מצאת טעמו לא תוכל לדחותו. מכאן שרק על ידי שיקול טעמך נגד טעמו תכריע.
7. רגלי חסידיו ישמור… במה שאי אפשר להיזהר, אבל לא שומר לבו (של החסיד). עליך לשומרו מכל משמר, שלא יפתה ולא יטעה […] התרגל שלא להיות אץ בדבריך ושלא תעשה שום צעד בדרך לא בחנתו.
8. טבעו (חכמים) מטבעות דעות, לסייע לבנות בדעתו […] וכן אף [ב]עיון שאין בו מעשה, לבחון כל מסקנות שאפשר להסיק מכל מטבע, הכללות והשוואות והקבלות- זהויות, ניגודין ושינויים, להבין להסתכל, למיין, לשקול אמרי בינה.
9. חכם עדיף מנביא-סופר, כי ברית כרותה על דברים שבעל פה. אין למדים הלכה למעשה אפילו מפירוש משנה טבועה, אף כשנאמרה שם הלכה, כל שכן ממקרא, כל שכן מדעת מובעת במשא ומתן של ויכוח. ההכרעה ברוח הקודש שבלב נבון. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. ואם בדק כל שהיה אפשר לו לבדוק… אז רוה"ק מופיעה בהכרעותיו, רוח חכמה ובינה, עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', ולבסוף "והריחו"… ולא למראה עיניו (שיטעוהו) ישפוט, ולא למשמע אזניו (עדויות והוראות מוטעות ושרירותיות) יוכיח…
10. ועדיף מכולם עומד בסוד ה', ולבו חודר מתחת לסמלי אות ומלה, ציור ודמיון, ורואה באספקלריא המאירה – אורין תליתאי.
אלה כללי זהב של שושני ללימוד "מוטרד" החותר לאמת, להוראה משמעותית, למפגש מאתגר עם עולם של ידע, להנחלתו, לכניסה ל"גן העדן האבוד". במשל ידוע מהזוהר מדמה הר-שפי סמט את סודות ההוראה, דרכי חשיפת התלמיד לתורה על ידי המורה ודרכי חשיפת האמת על ידי התורה ללומדיה. ויש בתיאור ספרותי זה כדי לגלם את עקרונותיו של שושני לעיל:
משל למה הדבר דומה? לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר והיא סגורה ומסוגרת בהיכלה, ולה אוהב יחיד שאין בני אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר הוא על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת, שאהובה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר שהיא שם, ומגלה פניה לאהובה ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיה בקרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולבו ונפשו יוצא אליה, הוא יודע שמתוך אהבתה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד לעורר בו אהבה. כך הוא דבר התורה, היא אינה נגלית לאהובה…
בוא וראה, דרך התורה כך הוא: בראשונה כשהיא מתחילה להתגלות לאדם, היא רומזת לו ברמז. אם הבין – טוב, ואם לא הבין – היא שולחת אליו וקוראת אותו: פתי. ואומרת התורה לזה, שהיא שולחת אותו אליו: אמרו לאותו פתי, שייגש הנה ואשיח עמו… ניגש אליה, מתחילה היא לדבר עמו מבעד למסך שפרשה לו דברים לפי דרכו, עד שיתבונן מעט – מעט, וזה הוא דרש.
אחר כך היא משיחה עמו מבעד לצעיף דק דברי חידות, וזו היא הגדה.
לאחר שהוא רגיל אצלה היא נגלית פנים בפנים ומדברת עמו [על] כל סודותיה הנעלמים ו[על] כל הדרכים הנעלמים שהיו צפונים בלבה מימים קדמונים. ואז הוא אדם שלם, בכל תורה ודאי, אדון הבית, שהרי את כל סודותיה גילתה לו, ולא מנעה ממנו ולא כיסתה ממנו כלום.
מר שושני היה מופת לפיתוי, לפתיחת הפתח, לזיהוי הסדקים, לחשיפת עוד ועוד צדדים בתורה של שבעים פנים ומ"ט פנים לכאן ולכאן, המערערים על קיומה של "תיזה". כך הופכת התורה – או נחשפת – כטקסט יהודי המסתיר את פתחו של אולם הנפתח לאין סוף.
מעיסוקי בחינוך יהודי למדתי, שחינוך – ועוד יותר יהודי – תובע מיומנות אוֹמן. לך ומצא מורים בעלי השראה ולב, נושאי יידע שחובק עולמות, מחוננים במפתחות ללבם של שומעיהם; רבי פנים, רגישים לתלמידיהם ורגישים לטקסטים שנלמדים. אותה אומנות של שילוב בין שמים וארץ, בין מורה לתלמיד, בין טקסט לקורא, הם אומנותו של מחנך האוהב את תלמידיו וסגולתה של אותה אהוּבה השוכנת מאחורי הפרגוד ומציצה לשוחריה בתשוקתה לגלות את הסוד ולהנחילו.
