לפני כשנתיים וחצי לערך התחלתי להתעניין ביהדות ובאורח החיים שאפיין עד לפני פחות מ-100 שנה את רוב משפחתי באירופה הגלותית. רוב חבריי המפרגנים סיננו לי בעיניים ספק תמוהות ספק מבולבלות אמרות בסגנון "יא דוסה" או "מה קרה שפתאום גילית את אלוהים?" והמשיכו בדרכם, מבלי להתחיל להבין את הקונפליקט ושאלות הזהות שבוערות בי. אז עשיתי את הלא ייעשה, שתיתי מיץ אומץ והלכתי אחר הלב.
למדתי, חקרתי, שאלתי, התבלבלתי, בכיתי, גיליתי. נפלתי וקמתי, מיליון פעם. בתחילה לבד ולאחר מכן עם שחרורי מצה"ל במדרשת עין פרת. לאורך התקופה, לא פעם נתקלתי בחומות גבוהות שלא התיישבו לי עם ההיגיון הבריא: מה ההגזמה הפראית של סט כלים חלבי ובשרי נפרד, כיורים נפרדים והמתנה של מספר שעות בין בשר לחלב רק בשל הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמופיע, שוד ושבר, 3 פעמים שלמות בתורה? מדוע בישראל 2018 ההפרדה המגדרית כה חדה ומורגשת בכל הנוגע להלכה וחינוך? מה בדיוק לא כשר בבקבוק יין מיובא? למה נושא המיניות כה מבויש וסגור, ואיך המסורת עתיקת היומין של טיול מעיינות בסופ"ש מסתדר עם שמירת השבת שאני מאוד אוהבת?
כשגרתי שנה שעברה בקיבוץ חנתון הקסום שנמצא בעמק יזרעאל, וקרעתי את התחת בעבודות חקלאות מגוונות, הייתה לי סיבה נוספת לחכות לסופי שבוע, והיא קבלת השבת השוויונית בבית הכנסת הקונסרבטיבי, שאיך לא, מקושט בסמל Peace&Love גדול וצבעוני. אשתף ברשותכם בשני אירועים שנחקקו לי בזיכרון ובעיקר בלב. האירוע הראשון הוא עלייה לתורה של בנו של רב הקיבוץ, אירוע מרגש כשלעצמו. זכורה לי הצביטה החזקה בלב כילדה על כך שאמי היקרה עמדה רחוק מאחיי ברגע מכונן זה, אי שם בעזרת הנשים. ואילו כאן, שני הוריי נער הבר-מצווה עמדו מצדדיו, חיבקו, תמכו והתרגשו ביחד איתו וזה עם זה. ואני? אני השקפתי מהצד עם דמעות בעיניים (אובר-רגישה, לא חדש) וחיוך מרוח על הפרצוף. האירוע השני שנחקק בי היה הפעם הראשונה שקראתי בסידור המסורתי ששמו "אני תפילתי", אשר משלב בתוכו באופן כה רגיש ומדויק את היותי יהודייה, ישראלית וחשוב לא פחות – אישה. שם לראשונה, הפרפרים בבטן בישרו לי שהכול במקום, הכל נכון ומתאים פיקס.
אז כן, סוף סוף וברוך ה' עם מעברי השנה לירושלים עיר האורות, אני מרגישה בנוח להיות מי שאני, על אף המורכבות וההליכה לא פעם מול (או ליד) ההלכה האורתודוקסית, דבר שכפי שאמא מעידה, אני מקפידה לעשות מאז ילדות בכל תחום. אני במקום בשל כדי לעמוד על כך שאני הכי מחוברת למסורת היהודית שאני כל כך אוהבת יותר מאי פעם, אבל גם אמיצה מספיק כדי לשאול את השאלות הקשות על ערכים ואורחות חיים מסוימים, ולדרוש תשובות לא מתפשרות שאהיה שלמה איתן.
האורתודוקסיה טומנת בחובה ערכים יפיפיים, חכמים ומעוררי השראה, וכך גם שאר הזרמים. אין סיבה שנבחר בזרם אחד (כפי שלרוב מצפים מאיתנו), אין סיבה שנשים הכל במגירות ונחליט מבעוד מועד לאן ליבנו שייך. כאנשים משכילים ובוגרים ביכולתנו לקחת את הטוב מכל דבר, לשאול ולהתחבט, ואל לנו לשכוח שהמטרה היא בסופו של דבר ואחרי הכל, להיות אנשים טובים. לזולתנו, למשפחתנו ובעיקר לעצמנו.
לפוסט הזה יש 4 תגובות
תודה דפנה, כיף לקרוא את השיתוף הכן, המקסים והחשוב שלך.
אשרייך שאת זוכה לעשות את מסע הבירור הזה, ולמצוא את המקומות הנכונים לך ביחס למסורת ולעצמך.
אני מזדהה מאוד גם עם הסיפא של דברייך, על כך שאנחנו לא צריכים לבחור מראש בזרם אחד ביהדות – ואוסיף שזה גם לא היה קיים בצורה חריפה כמו היום ברוב תקופות העם. היו אמנם תמיד הבדלים בין קהילות (ארץ-ישראל ובבל, סורא ופומבדיתא, ספרדים ואשכנזים, מנהגי עדות ספציפיות, ועוד) וגם היו תקופות של מאבקים קשים בין מחנות, אבל המצב הרגיל יותר של אבותינו ואמותינו בקהילה היהודית (בארצות הנצרות ובארצות האסלאם כאחד) היה חיים יהודיים גמישים בתוך טווח מסוים שהיה קיים בקהילה, ללא כותרות פומפוזיות.
שבת שלום!
היי דפנה,
מצטרף לדברים של רגב שכיף לקרוא את מה שכתבת, תודה על השיתוף.
זה מאוד מזכיר לי את החשיבה שאני עשיתי עם עצמי…
לפני כשנתיים לערך התחלתי להתעניין ביהדות ובאורח החיים שאפיין עד לפני פחות מ-100 שנה את רוב משפחתי בארצות המזרח.
מה שמוגדר פה בארץ כ-"מסורתי", היה שם המיינסטרים.
התחנכתי בחינוך הדתי, אבל אף פעם זה לא היה נראה לי מוזר שבארוחות שבת אצל סבתא עושים קידוש, אוכלים ואח"כ רואים טלויזיה.
שלא נדבר על זה שעל שמירת נגיעה שמעתי רק בגיל 18…
למדתי, חקרתי, שאלתי, התבלבלתי, לא כל כך בכיתי, גיליתי. נפלתי וקמתי, מיליון פעם. לא קיבלתי תשובה חד משמעית, אבל זה הכיף – להמשיך לחקור וללמוד ואם צריך אז להשיב בעצמנו לשאלות הקשות שאין עליהן תשובה.
יצא שבחודש הקסום שלי במדרשה הייתי בחנתון, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בבית כנסת קונסרבטיבי (הייתי כמה פעמים בתפילות של קהילת מורשת ישראל ברחוב אגרון) , אבל השילוב של הלימוד והחקירה במדרשה והתפילות בבית הכנסת בקיבוץ נתנו לי הרבה חומר למחשבה.
היה כיף לראות את חברות התוכנית עולות לתורה, במין תיקון לבת המצווה שלהן, או גוללות את ספר התורה.
אנו צריכים להיות מלאי תודה שאנחנו בתקופה שאפשר להיחשף לשלל הזרמים שעל הספקטרום ולבחור את מה שמתאים לכל אחד, זה לא מובן מאליו. ותודה לקיבוץ הגלויות.
ולקיבוץ חנתון.
היי יעקב, בחיי שעשית לי צמרמורת.
תודה על התגובה הכנה והמעניינת, משערת שאצל כל אחד התהליך שונה- גם בשל הבית והמסורות השונות שאנו באים מהם, וגם במידת הרגישות, הקבלה של חברי הילדות שאני אישית כ"כ אוהבת והייתי קשורה אליהם (במקרה שלי הרגיש לי לא פעם קשה ואף קצת טראומטי).
בכל אופן, אנחנו באמת צריכים להעריך את היכולת שלנו להכיר ולחוות אורחות חיים אחרים.
ולגמרי תודה לקיבוץ גלויות! ולקיבוץ חנתון האהוב. ושוב, לך.
שבת שלום!
תודה על הכתיבה! ממש צודקת וכתבת ממש יפה ואמיתי