בא לי לעשות יחסי ציבור לתשעה באב, אני יודעת שאני אצא פולנייה אבל לא אכפת לי. כבר כמה שנים שאני אומרת לחברים "איזה כיף שמגיע תשעה באב", אפשר להאנח ברווח, בלי תחושת אשמה, להאנח עמוקות, אנחה משברת לב, בלי לחשוש שאנשים מסביב יחשבו שקרה לי משהו באמת נורא (מה זה דבר באמת נורא? סרטן? מוות?)
לאחרונה אנשים מסביבי אומרים שהם מסתובבים עם תחושת בכי כזאת שמסרב לצאת, כנראה שזה קשור למצב המחורבן (מלשון חורבן!) שאנחנו נמצאים בו, שאין לנו אפילו איך להתנחם בדברים הפשוטים שניחמו אותנו פעם כמו להצטופף מלא אנשים באירועים משמחים למשל.
אני חושבת שאני יכולה לדבר ככה בגלל שאני מגיעה ממקום שבו תשעה באב הוא לא משא כזה כבד כמו במגזרים אחרים. בחב"ד, ואולי גם אצל אשכנזים אחרים, יש מנהג שהילדים קוטפים ואוספים "בובקעס" – אלו צמחים שבאים בצורת כדורים לא חלקים, שאמורים להיתקע בזקנים הארוכים של החבדניקים כשהם יושבים על הריצפה לקרוא את הקינות לתשעה באב. הכדורים האלה נזרקים על המתאבלים, ואמורים להוציא אותם מהרצינות העצובה שבה הם שרויים ולהעלות 'בת שחוק' על פניהם. בפועל, זה בעיקר מעצבן את הזקנים בבית הכנסת, ומאחים שלי אני יודעת שהם די כואבים 🙂
בכל מקרה, בחב"ד דואגים שלא תהיה עצוב מידי, ומדברים על זה שיש הבדל בין עצבות למרירות: "כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו" (תניא, פרק ל"א). אם הבנתי את זה נכון, העצבות מושכת אותך למטה למטה, למקום שקשה לעלות ממנו, היא מכניסה אותך למיטה בלי יכולת לצאת ומוציאה ממך כל אנרגיה אפשרית, מרירות היא מעין עצב מתוק יותר, זה שמסכים לעצמו להתאבל. זה לא עצב פחות שווה, זה עצב מנחם. אפשר לבכות המון ואולי גם להיכנס למיטה להרבה זמן, אבל יש בו כל כך הרבה חמלה שבסוף מוציאה אותך משם כשמנגבים את הדמעות.
בברית מילה (טקס לא פשוט) יש איזה פסוק מהמם כזה שמצטטים מנבואת הנחמה של יחזקאל "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" איזו יפה הכפילות בסוף, איזו נחמה זה נותן, הביטחון שבחזרה על המילים, הליטוף שבהן. להתבוסס זה כמו להתפלש, זה ממש להיות שם, ולשקוע, עם קושי גדול מאד לצאת, לפעמים מתבוססים בעצבות הזו עד כדי אי יכולת לצאת, אבל נבואת הנחמה אומרת שדווקא מתוך הדבר שאת מתבוססת בו, בעזרתו תצליחי להירפא ולחיות.
בתפילה ובעיקר בתהילים יש קסם כזה שמישהו ניסח בשבילנו רגשות שקשה לבטא אותן וגם אפשר לזעוק אותם מהלב אפילו שזה לא קרה לנו באמת אלא למישהו אחר לפני הרבה מאד שנים. אפשר להגיד את זה כאילו זה כן קרה, כי באמת ככה זה מרגיש, ואף אחד לא יבוא בטענות.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים: כמה אפשר להתעצב במילים האלה ולהתנחם בהן.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
בסוק אהובה, היה ממש מעניין ומנחם לקרוא את מה שכתבת. קצת הצטערתי שלא קראתי את זה לפני ט באב, כי הרגשתי מן תחושת פספוס כזו שלא נתתי לעצמי להתבוסס מספיק 😉 אבל עדיין, היה נעים ומעורר מחשבה לקרוא ולקחת איתי הלאה..
תודה עמית אור!! וזה נכון שתשעה באב זה יום עצב משותף כזה שארגנו לנו, אבל תמיד אפשר לתת לנו הפוגות כאלה כשצריך (לב)