בדידות בחיים המודרנים

רגע קצר/ מאיר אריאל
אתמול היינו אני ואשתי אחד
לרגע קצר. אחר כך פנינו איש לעצמו.
אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד
תשוב כי בודד אתה.
והחיה בודדה
והעוף בודד והדג בודד
והעץ בודד, ובודד כל גרגר
כל חלקיק בודד.
והעולם בודד. והשמש בודדה והירד בודד
בודדים בודדים בודדים נטפי המים
הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור
יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

נפגשנו לא מזמן לערב שותפין ראשון בירושלים בנושא בדידות. אני כותבת את השורות האלה מחדר המגזינים בקומה שלוש בספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים. הקול היחיד שנשמע הוא ידיי שמקלידות במהירות על המקשים. מדי פעם מישהו משתעל, מתעטש, סוגר ריץ'-רץ', אבל מדובר באחת הפיסות היחידות של כבוד ללמידה עצמאית, שקטה, שנותרו בקמפוס. שני האנשים שיושבים איתי בשולחן הם אנשים שאני מכירה. אני מכירה את שמם, גילם, שמות כמה מאהוביהם. אני יודעת מה הם לומדים ומה הם אוהבים לעשות. יתר האנשים שבחדר זרים לי. זה לא באמת משנה.

אתם צמאים, כולכם, אני רוצה לומר להם. צמאים נורא. ואתם חיים את חייכם בלי לשים לב איך אתם בודדים כל הזמן, בונים לכם תילים של מחשבות כדי להשכיח מעצמכם את העובדה הזאת. נולדתם לבד, ואתם חיים לבד. השפה שלכם, המילים, נועדו לקחת את שתי הנשמות היחידות האלה שאתם ולהביאן לנקודה אחת: להנהון הזה בראש, למוסכמה הברורה שכן, הבנתי אותך. שהצלחת להביא חלק מהאינדיווידואל שלך לתוך האינדיבידואל שלי.

לוינס כתב, "העולם ניתן במתנה בשפתו של הזולת" ('כוליות ואינסוף'). אנחנו לא יכולים להשיג ידע על העולם בלי דיבור. גם אם נפגם אצלנו חוש השמיעה, ישנה שפה שלמה שמקנה לנו את התחושה שאנחנו מובנים. האדם נבדל מהחיות ביכולת שלו לדבר בצורה מורכבת, אבל זה גם מקור הקושי שלו- הוא יכול לדבר, ולחשוב, ועדיין לא להיות מובן לגמרי. ועדיין לחיות את הנפרדות שלו. על ידי השפה שלנו אנחנו מעבירים את מעט הרעיון הגדול ששולט במחשבה שלנו, לעולם לא את כולו.

בעשורים האחרונים אנחנו מקצינים את הדיבור: דרך המיילים והסמארטפונים והוואטסאפים אנחנו כל הזמן בתקשורת. לעתים אנחנו שוכחים שיש עוד דרכים לתקשר – להרים את העיניים ולראות את העולם. לא פעם מזדמן לי להיות הראשונה בקבוצה כלשהי ששמה לב לדבר מה שנמצא מעל גובה הראש, בין אם זה מיצג חדש על בניין בירושלים או ירח מלא ענק. אנחנו מתקשרים גם בתמונות, ומתוסכלים שגם הן, ששוות אלף מילים, לא מצליחות להביע אותנו עד הסוף. אנחנו משקרים; במילים, בתמונות. אנחנו משתמשים בדבר היפה הזה שהוא השפה שלנו כדי לסלף את האמת.
ולְמָה הם צמאים, כל האנשים האלה שבחדר איתי? הם צמאים לכך שמישהו יבין אותם. הם צמאים לכך שהעולם יוכל להכיל את מי שהם באמת, לצאת מתוכם אל החוץ. האם אפשר בכלל? הם צמאים לתקשורת של מילים אמתיות, של הכלה.

במדרשה נשאלתי פעם בסבב היכרות את מה פגשתי מוקדם מדי. לא עניתי תשובה טובה, אבל השאלה הולכת איתי מאז, והייתי רוצה לנסות ולענות עליה עכשיו. אז את מה פגשתי מוקדם מדי? אולי בדידות כמחשבה קיומית. אולי הבנה שהעולם לבד ואנחנו עצמנו לבד, והצורך להתמודד עם הריק השחור משחור הזה, והאוויר שאוזל לאט לאט, האוויר הזה שכולם נושמים בקלות רבה כל כך חוץ ממני.
אני, שאת כל חיי עשיתי במילים. מאז שלמדתי לדבר קולי נשמע, מאז שלמדתי לכתוב אני כותבת כמו שאנשים אחרים חושבים. פעם אמר לי מישהו שכל מה שאני חושבת יוצא החוצה, וזה נכון, חלקו בדיבור, חלקו אל הדף. מבחינתי לגרום לאדם להבין זה אתגר ולא קושי, ועדיין לעתים אין מילים. הייתה לי תקופה בחיים שבה המילים נעתקו כאילו לא נבעו בי מעולם כמעיין המתגבר. מה שאפיין את התקופה הזאת יותר מהכל היה ימים על ימים של שיח סתמי, אפור, שמתמצה ב"מה שלומך" ובאיך לעבור את היום. ויום אחד, אחרי זמן רב מדי, ישבתי על קצה מצוק במירון אחרי חמישה עשר קילומטרים של הליכה ונשמתי לרווחה. היום אני חושבת שאני מבינה למה.

באלול כתבתי במחברת אדומה קטנה את כל מה שלא נכנס לסיכומי השיעורים. היא זכתה לשם "קוצו של יום", כיוון שהיו בה כל הדברים הקטנים והחשובים באמת, עליהם קם ונפל החודש הזה. מצאתי בה את המילים הבאות:
אנחנו יושבים עם תנ"ך בכיכר תחריר. אחרי כל כמה פסוקים עוצרים לדבר. המהומי בית המדרש סביב, עשן סיגריות מיתמר. נפש בנפש נקשרת. הדברים מסתובבים סביב עד כי תאמר ש-, ותשאל לדעתי. האם יכלו הדברים לקרות אחרת? האם היית יכול לספר לי את זה אם לא היית יודע איזו סופה יש מתוכי ומחוץ? נשמות תועות משחקות משחקים של דומי. הרבה זמן לא הרגשתי רצון כזה לקלף את העור מעל מישהו אחר, לחשוף את שכבות הבצל, לנעוץ ציפורניים עמוק בבשר, לדעת מה יש בתוך הקליפה. ומאידך, פחד לפתוח מדי. פחד לפרוש את האדם עד תום.

לקראת סוף אלול התחיל השיח על חוטי החסד שהיינו רוצים למשוך מהתכנית לחיינו הרגילים. האמת היא שאני חושבת שזה לא משהו שאנחנו סתם רוצים, אלא משהו שאנחנו כמהים אליו בכל מאודנו. כולנו צריכים לאמץ לנו את השיח הזה שמאפשר לגשת למקומות הכי עמוקים של בן אדם ולהרגיש שאנחנו מובנים ומבינים.

כולנו חיים על רצף בין הפחד הזה לבין הרצון לקלף קליפות מאחרים, להשתהות רק רגע מתוך הבדידות שלנו. השיר של מאיר אריאל פה למעלה (לא מהמוכרים שלו, לא הולחן) מדבר כמעט כולו על בדידות קיומית עמוקה שיש לה שם אבל אין לה מילים. למרבה ההפתעה שמו אינו "בדידות", אלא "רגע קצר", והוא נפתח ברגע של אני-אתה. הוא רוצה שנתרכז ברגע הקצר הזה, שנחיה את חיינו בשביל רגעים כאלה של קילוף קליפת הבצל.

מרטין בובר אמר שאלוהים מתגלה לאדם בכל רגע של שיחה אמתית ('אני ואתה'). אין אדם יכול לבוא אל אלוהים אלא בשיחה עם אנשים. לכן התפילות שלנו הן בציבור, לכן אנחנו צמאים כל כך לקהילה, למקום שיעטוף אותנו, יכיל אותנו, ידבר אותנו במילים, במבטים ובמגע, שיגרום לנו להרגיש קצת פחות נפרדים וקצת יותר חלק מהעולם הזה. לשם אנחנו צריכים לשאוף וזה מה שאנחנו צריכים לרצות להוציא מהמדרשה החוצה – הזדמנויות לחברה הזאת לחוות יותר שיחה אמתית, ופחות קליפות.