אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים בחייו של אדם הוא יום חתונתו. יום נדיר ומרגש, שטומן בחובו הזדמנות גדולה – לעצירה, להתבוננות, לאספת כל אוהבינו סביבנו, הזדמנות לבחור אחד בשנייה קבל עם ועדה. זהו יום שבו אנו נותנים תוקף לבחירה וליחד שלנו, ומקבלים מעין "בוסטר" של אהבה להמשך החיים ואת הידיעה שאנחנו לא לבד בכל הסיפור הזה.
החופה היהודית אמורה להחזיק את כל המרכיבים הללו בתוכה: את הבחירה והעדות, את היחיד והיחד, את הקהל, ההתרגשות, העצב וההודיה. אבל, לצערנו הרב במציאות הישראלית לרוב לא כך נראית החופה.
זוגות רבים משקיעים את מרב כוחותיהם, מאמציהם (וכספם) בהרבה מאוד פרטים: בהזמנות, בפרחים, בצבע המפיות ובמשקאות החריפים. אם ממש משקיעים – אז גם בדרך היצירתית בה יכתבו מספרי השולחנות. ואז מגיעה החופה, הרגע שלשמו התכנסנו. וכאן זה נגמר. ביותר מדי חתונות החופה היא החלק השולי, זה שלא אנחנו אחראיים עליו, החלק הזה שאליו הזמנו את הרב הקרוב למקום מגורינו שיגאל אותנו מן ההתמודדות, שיעשה את מה שהוא יודע, ואם אפשר – רק שיהיה מהר… אז מה אם אנחנו לא מבינים, אז מה אם הוא פעמים רבות דורך על הערכים הכי מקודשים שלנו, כמו שוויון והדדיות. אז מה אם אנחנו, הזוגיות שלנו והאורחים שלנו לא באים לידי ביטוי בכלל בטקס, אז מה אם בסוף זה בעצם הרבה יותר שלו מאשר שלנו…
העיקר שהשקענו בצבע המפיות.
ובעיניי, זה עצוב וחבל.
עצוב, כי כל חתונה כזו שבה אנחנו מפקידים את הרגע הזה בידי רב מטעם הרבנות הראשית אנחנו מחזקים אותה. מלבים את האש. נועצים עוד מסמר במונופול הקשה הזה, בגוף הארכאי המיזוגני והמסואב הזה ששולט בתחומים רבים בחיינו שנקרא הרבנות הראשית. הציבור החילוני (ובעיני גם הדתי הליבראלי) צריך להפסיק להתחתן ברבנות, להפסיק לתת לה כח, לגיטימציה. רק כך נוכל להכיל זהות יהודית מורכבת גם ברמת המדינה וחוקיה ולא רק ברמת הבחירות האישיות.
אבל בעיקר בעיקר זה עצוב בעיניי כי בכל כך הרבה חתונות ההזדמנות הגדולה מתפספסת. ההזדמנות לעשות את האקט העתיק והחשוב בתרבותנו, שהוא – לדרוש. לדרוש וללמוד את הטקס הזה ומרכיביו הייחודיים, לדרוש את הרגע הזה אל עולמנו ושפתנו. שפה יהודית, שוויונית, אישית ומחוברת. השפה של הזוג אשר זוהי חופתו ולא השפה של הרב שעורך אותה.
זו הזדמנות לעבור תהליך שבניית טקס כזה ודרישתו מזמנת לנו. יש להעמיק בטקס, להתייחס אליו ואל החתונה והזוגיות שלנו ברצינות. להתייחס ליהדות שלנו ולזהות שלנו ברצינות. לשאול דרך הטקס שאלות של בחירה והתחייבות וחיים משותפים. לעסוק בתוך ההכנות לחתונה גם בתוכן ולא רק בלוגיסטיקה.
שלא תטעו, ברור לי שזה מורכב. שעדיין המדינה מקשה, שההורים או הסבים לפעמים לא מצליחים להבין, שיש מקובעות מחשבתית, שזה עדיין שונה ואחר, וגם שיש מסורת שמעוצבת בצורה מאוד מסוימת. אני חלילה לא מזלזלת בכל אלו או בחשיבותם, וגם לא במי שבוחר בחתונה מסורתית קלאסית. אני רק רוצה שנעצור. שנבחר באמת. שנבין שיש לנו אפשרות לבחור.
אני מאמינה בכל ליבי, וחווה זאת בכל פעם שאני מלווה זוג לקראת חתונה ועורכת את חופתם, כמה זה משמעותי, כמה אין הגיוני ויהודי מזה. כמה הגיוניים הקידושים הדדים, כמה משמעותית פתאום היא הכתובה כאשר היא אישית ומחוברת ועוסקת באמת בהתחייבות המשותפת להמשך החיים, כמה הגיוני שגם החברה הכי טובה של הכלה תהיה עדה וכמה הטקס הזה יכול באמת להיות מחובר לחיים שלנו.
הדור שלנו מביא עמו בשורה גדולה ביכולת שלו להטיל ספק, לבחור ולקחת אחריות על היהדות שלו ועל רגעים משמעותיים בחייו.
ככל שיותר ויותר זוגות יעשו את הבחירה הזו, יעצרו לרגע את הרכבת האוטומטית ויבחרו – יהיה שינוי אמיתי ועמוק. גם ברמה הכי אישית ופרטית וגם ברמה החברתית.
*להשארת תגובה גללו מטה*
לפוסט הזה יש תגובה אחת
מאמינה בדברים שכתבת ומנסה לקדם את ההבנה הזאת בקרב חבריי ומשפחתי. שמחה באמת לגלות שיותר ויותר זוגות פתוחים לרעיון של טקס שיוויני ואישי. תודה לך תמר על הליווי והלימוד. החופה שלנו היא אחד הרגעים המאושרים בחיי ולעולם לא אשכח אותה בזכותם ובזכות כל המעורבים בה.