מתי שמואלוף, מהפכן תל אביבי, וחברתי, לא ברור באיזה סדר. מיושבי 'סלון מזל' משורר ופילוסוף או כפי שהוא מעיד על עצמו: "עורך אסוף נגד המלחמה באיראן, מכין ארונות קבורה, מאמן את המקוננות, מייבא שימורים למכירה עצמאית, אוגר צבע האדום לכותרות עיתונאים ובעיקר מתחמש".[1.לקוח מתוך חשבון הפייסבוק של מתי שמואלוף]
האם אתה משורר תל אביבי?
שאלה שאני מתחבט בה המון. אתה נוגע בשאלה פתוחה שמעסיקה אותי לאחרונה וטרם פתרתי אותה באמת. קודם כל יש לציין שאני חיפאי במקור, גדלתי בחיפה. תפישות העולם שלי התעצבו במידה רבה דווקא בחיפה, והמציאות שאני מכיר בחיפה השפיעה משמעותית על המחאה שלי. גוש דן היה משך שנים רחוק ממני, לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם ובעיקר מבחינה תודעתית והכרתית. משנת 95' פחות או יותר, אני בתל אביב ואני מזוהה במובן מסוים עם תל אביב. אפילו זכיתי להכרה – נבחרתי ל-500 המשפיעים בעיר תל אביב על-ידי המגזין 'טיים אאוט'. אתה רואה מבחוץ איך רואים אותך… עם זאת, אף פעם לא הרגשתי תל אביבי, וכשאומרים לי שאני משורר תל אביבי אני נוהג להדגיש את העובדה שאני קודם כל מהגר. אני לא יכול למחוק את העבר שלי ולהפוך להיות תל אביבי. יש הוויה מסוימת של עשרים השנים האחרונות בתל אביב שאני שותף אליה, שותף בשוליים. אני לא מרגיש במרכז של המרכז, אני אמנם מרגיש פחות בודד בתל אביב מאשר בעבר, אולם בכל זאת הקהילות אליהן אני משתייך אינן נמצאות בזרם המרכזי של ההוויה התל אביבית. יש פה הרבה כוח שאני דווקא לא שותף אליו. חולדאי שולט בעיר גם מבחינה תרבותית ומנסה להוביל קו תרבותי מאוד מסוים, ולקו התרבותי הזה אני מתנגד. המגמה התרבותית שאני מנסה להוביל נמצאת כעת בשוליים של תל אביב, ואני בספק האם היא באמת תצליח יום אחד לשלוט בכיפה.
אתה חלק מחבורה של אנשים, זו חבורה לא קטנה שקולה נשמע. כתבי עת כמו "מעין", "גרילה תרבות", "הכיוון מזרח". אני מנסה לזקק מתוך כל הדברים האלה איזשהו חזון פוזיטיבי. אתה מתנגד להרבה מאד דברים, אבל אני אשמח אם תוכל לנסח חזון פוזיטיבי.
אזרחות היא מעשה שצריך לממש אותו, היא לא ניתנת לך רק כי אתה חי בטריטוריה מסוימת. בראש ובראשונה הייתי מצביע על העובדה שבמדינת ישראל אתה יכול למצוא פערים חברתיים מאוד גדולים, כמעט תהומיים, ואחד הדברים שאני מבקש לעשות ביצירה שלי – הן התרבותית והן הפוליטית – זה להראות לאנשים עד כמה הפערים הללו הם גדולים, כאשר המטרה הברורה היא לנסות לצמצם אותם כמובן. זהו המאבק החברתי-כלכלי שלי, שמושתת על ערכים סוציאל-דמוקרטיים על גבול הסוציאליסטיים. אני נוטה לחבר בין סוציאליזם לדמוקרטיה, כי ההיסטוריה כבר הוכיחה לנו מה עלול לקרות עם סוציאליזם ללא דמוקרטיה.
במובן המדיני, אני דוגל ברעיון ההשתלבות במזרח התיכון, השתלבות במרחב הערבי. כניסה למשא ומתן. האופק שאני מדבר עליו חייב להתבסס על שוויון בין יהודים לערבים במרחב. אפשר לחשוב על רעיונות של פדרציה בין הירדן לים או קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. כידוע לך אני עובד בעיתון 'ישראל היום' ואני מגדיר את עצמי כאדם פרקטי ופרגמטי בהקשר המדיני. בכתיבה הפובליציסטית שאותה מפנה לציבור הרחב אני מנסה להיות פרגמטי ולבטא רעיונות שניתן לקבל אותם בהבנה. ראיינתי לאחרונה את יוסי יונה, והוא תמצת לי את כל המאבק הזה למילה אחת – חמלה. לא חמלה במובן הנוצרי המזויף, אלא במובן של האפשרות להכיל את הקול של האחר, את מצוקתו, את סבלו. האמצעי שבו אני משתמש ואני שומר עליו מכל משמר הוא מפעלות תרבות, אגב הרבה אנשים שאלו אותי אם אני הולך לפוליטיקה והתשובה היא שלילית. אני משתדל בכל מפעלות התרבות האלה שציינת להציף את השאלות הקשות האלה. למשל- בכתב העת האחרון שערכתי – 'לרוחב' – שהוא כתב עת אינטרנטי, שאלנו את השאלה איך חורבן מכונן אותנו. גם מפרק אותנו וגם בונה אותנו ומחייב אותנו למצוא אמצעים לתיקון. בהקשר הזה ניתן לשמוע את קולן של קהילות שונות שמדברות על זה ומפרקות. פוליטיקאים תמיד מנסים לצייר איזה מבנה ספציפי – מה אתה רוצה ואיך זה ייראה, אבל אני בוחר לעסוק בתודעה. אני אוהב להשמיע מגוון קולות ולייצר איזשהי סובייקטיביות מרובה. בהמשך, אין ספק שהדברים הללו ייתרגמו מתרבות למציאות פוליטית. הפעילות שלי היא בעיקר תרבותית – שירה, כתיבה, הכל סובב סביב כתיבה. אני מלמד כתיבה. לצד כל הדברים שתיארתי, אני עובד בימים אלה גם על פרוזה, על הרומן הראשון שלי. אני עובד על זה המון, פעם השירה הייתה מרכז עולמי אבל עכשיו פחות.
המעבר הזה משירה לפרוזה הוא כנראה מבטא איזשהו תהליך שהתחולל אצלך. דיברת קודם על מגמה של פרגמטיות בחיים שלך. אולי המעבר משירה לפרוזה הוא מעבר למרחב יותר רב קולות או רב פנים?
השירה שלי היא קצת טרוריסטית. בפרוזה יש עולם פנימי ובשפה מיוחדת. גם ברומן שאני עובד עליו עכשיו אני פחות מתעסק בפוליטיקה של זהויות, אלא יותר ביחסים בין אנשים. אני מרגיש מאוד טוב במקום של הפרוזה. יש מרחב לספר סיפורים אנושיים אמיתיים. הגיבורים שלי מאוד שונים ממני, אין לי אף גיבור שהלך להפגנה. אני פה ושם הולך להפגנות ואפילו מארגן חלק מהן. אני מארגן בימים אלה הפגנה יחד עם הסולן של להקת סיסטם עאלי, נגד הטבח בסוריה. הגיבורים שלי עסוקים בעניינים אישיים, פרוזאיים ויומיומיים. זה הפתרון שמצאתי לעצמי, אחרי שהרגשתי שבשירה אתה יחסית מוגבל בארץ מבחינת ההשפעה שלך על התודעה הציבורית. קהל הקוראים שלי היום, חלק גדול ממנו זה אנשי מחאה שאני מכיר ומעריך באופן אישי, אבל השירה שלי לא מגיעה לקהל הרחב. לא מזמן פגשתי את המפמ"רית לספרות במשרד החינוך, והיא אמרה לי שאת השירים שלי היא אף פעם לא תוכל לכלול בבחינת הבגרות. שאלתי אותה מדוע, והיא אמרה לי שזה יותר מדי בשביל התלמידים. לעומת זאת, אני מקווה שהפרוזה שלי תגיע להרבה אנשים שדווקא לא אוהבים אותי ולא מסכימים איתי פוליטית, חברתית או אתנית. עם הפרוזה שלי יש לי סיכוי להגיע לקהלים יותר גדולים ולזכות לקבלה יותר גדולה.
אם נחזור לשאלת החזון שלך עבור החברה הישראלית, כיצד לדעתך השינוי שאתה מייחל לו יוכל להתממש?
השינוי יתממש רק אם נצליח לייצר פה נורמליות, רק אם נצליח לייצר פה מעמד בינוני חזק, שיוכל להתפנות ולעסוק בשאלות הגדולות של מתן תוכן וזהות לחברה הישראלית.
אני תוהה עד כמה היצירה שלך מתכתבת עם ארון הספרים היהודי…
אני לא בטוח שאני מודע להיבט הזה בכתיבה שלי, אבל אני מאמין שהוא קיים שם בהחלט. בעשור האחרון אני עוסק לא מעט בלימוד יהודי, ובין היתר הייתי עמית בבית מדרש יהודי מזרחי שנקרא "ממזרח שמש". חוץ מזה, אני עובד בשנים האחרונות בארגון רבנים למען זכויות אדם, ובמסגרת הזו אני עורך את המאמר השבועי על פרשת השבוע. מעבר לכך, אני מזה שנתיים עוקב מדי שבוע אחרי פרשת השבוע, ואין ספק שאלמנטים מתוך הפרשות מחלחלים לתוך הטקסטים שלי. לאחרונה פרסמתי מאמר על הדמות של ציפורה אשת משה, והוא התפרסם בתוך אסופת מאמרים על נשים במקרא, בהוצאת ידיעות אחרונות. עם זאת, חשוב לציין שהכתיבה שלי איננה כתיבה תיאולוגית, ואיננה מבקשת לבטא איזשהי תפישת עולם רליגיוזית מסוימת.
תרצה לאמץ כתיבה יותר "דתית" במובהק? זה מושך או מפתה אותך?
זה ללא ספק יהיה מעניין אם אי פעם אני אקח מדרש כלשהו ואשזור אותו לתוך עלילה של סיפור קצר. הייתי שמח לשלב את הגיבורים שלי בתוך מדרש כלשהו ולפתח את הרעיון לכדי פרוזה שלמה. מאמין שבעתיד זה יקרה…
ובהקשר המדיני של השתלבות במרחב הערבי, עד כמה ה"קול היהודי" נוכח בתפישת העולם הזו שלך?
ראוי לציין שבהקשר התיאולוגי, יהדות המזרח תמיד קיימה שיח עם האסלאם ועם תפישות העולם שלו. לצערי, כיום הזהות שלנו הצטמצמה לגבולות הצרים של הלאומיות, ולכן אנחנו מפספסים פה עולם שלם של שיח בין-דתי שכמעט ונעלם. דוגמא טובה לכך שהשיח הדתי יכול לחצות את הגבולות הלאומיים היא העובדה שהרב עובדיה יוסף פסק כי ניתן להחזיר שטחים תמורת שלום ומחמת פיקוח נפש. גם הרב פרומן הוא קול יהודי מעניין ביותר, שמנסה לערער על המסגרת הלאומית הצרה והמגבילה שבה אנחנו נתונים. אם הייתה לנו יותר אוזן קשבת להיבט הדתי בחיים שלנו, היינו יכולים למצוא שיח אחר עם שכנינו. בהקשר זה, יהדות המזרח יכולה לשמש גשר אמיתי, כיוון שהיא נטועה עמוק במרחב התרבותי הערבי. קח לדוגמא את הפיוטים של יהודי המזרח, שנכתבו רובם ככולם במשקל ערבי ובסגנון ערבי מובהק. יהדות המזרח אף פעם לא נסגרה בגטו, אלא הושפעה מן הסביבה האסלאמית ואף השפיעה עליה בעצמה לא מעט. היום אנחנו נמצאים בנסיגה עצומה – אחת הסיבות לכך שהסכסוך עם השכנים שלנו הוא כל כך קשה ועקוב מדם, היא העובדה שהוא נושא בתוכו גם מטען תיאולוגי מורכב וכבד. עם המטען הזה צריך לדעת להתמודד בחוכמה ומתוך כבוד הדדי. למרבה האירוניה, הלאומיות החילונית כל הזמן מאשימה את הדתיות בכך שהיא פנאטית ומסוכנת, אבל נדמה שדווקא השיח הדתי הוא שיוכל לפרוץ את החומות ולהביא עמו פתרון לסכסוך הזה. המעניין הוא שאפילו בקרב חלק מהוגי הציונות הראשוניים, ניתן היה למצוא חזון אחר, שהשכיל לחתור אל עבר השתלבות במרחב הערבי, בין אם מתוך המקום החילוני ובין אם מתוך המקום התיאולוגי. מצער מאוד שהחילונים פוחדים פחד מוות מהדתיות, ומזדעזעים בכל פעם שנראה שהעולם הערבי פונה לכיוון דתי יותר. תראה איזו אימה מטילה עלינו העלייה לשלטון של האחים המוסלמים במצרים או החמאס בעזה. אני תמיד טוען שאילו היינו שולחים לשיחות השלום באוסלו גם מנהיגים דתיים, ובפרט מנהיגים דתיים מזרחיים, יכול להיות שהיינו מגיעים בסופו של דבר לתוצאה טובה יותר.
