מטרתו של מסמך זה הִנה להוות תשתית לדיון ועיסוק רעיוני ועקרוני בשאלת הקהילות כדרך חיים, וכיצד הן יכולות להפוך למסלול בר קיימא לבוגרי המדרשה החפצים לחיות במסגרת קהילתית בצורה כזו או אחרת. לצורך הדיון אחלק את המסמך לשני חלקים: רעיוני ואופרטיבי, כאשר בחלק הראשון אעסוק בשאלת הקהילה במובנה העקרוני והערכי, ובחלק השני אעסוק בצורות השונות בהן רעיון הקהילות יכול וצריך, לדעתי, לרקום עור וגידים בקרב בוגרי המדרשה והשותפים לדרכה.
חלק א‘: קהילה, מה לי ולה?
אנו חיים בתקופה מסחררת מבחינת המהירות בה מתרחשים שינויים בעולמנו. האינטרנט, התקשורת האלחוטית ואמצעי התחבורה המשוכללים הופכים את האינטראקציה בינינו למהירה משידענו אי פעם. יכולת הניוד והמעבר שלנו ממקום למקום הופכים את העולם ל‘כפר גלובלי קטן‘, כאשר משמעותו הלוקלית של המונח ’מקום‘ הולכת ופוחתת, והופכת ליותר ויותר גלובלית. כתוצאה מכך, הגבולות המוכרים של שייכותנו הפיזית למקום, לאדמה, לעיר ואף למדינה הולכים ומטשטשים. למהלך זה ישנן השלכות מרחיקות לכת על חיינו ויכולתנו למצוא את מקומנו.
אותו מהלך גלובלי, על אף היתרונות הבלתי מבוטלים שהוא נושא בחובו מבחינת היכולת לעצב את חיינו בעצמנו ולקחת את גורלנו בידינו, כתוצאה ממגוון האפשרויות האדיר הנפתח בפנינו, מביא אִ תו גם איום גדול ורציני על יכולתנו לשלוט בחיינו ולעצבם כרצוננו. הסיבה לכך היא שתהליך זה מלווה בהרס ושחיקה הדרגתית, אך עקבית, של התשתיות הקהילתיות המסורתיות, שהיוו במשך מאות ואלפי שנים את בסיס הזהות הבסיסית של האדם: המשפחה, השבט, הכפר, העיירה, המדינה ואף הדת. כל אלו, על אף שלא חסרים בהם פגמים מסוגים שונים, סיפקו לאדם תחושה בסיסית של יציבות ושייכות לקולקטיב מסוים. עליית האינדיבידואליזם בעולם המערבי, יחד עם השינויים הטכנולוגיים והמדעיים מרחיקי הלכת של מאות השנים האחרונות, הביאו למצב בו האדם מוצא עצמו פעמים רבות במהלך חייו ללא מענה לצרכיו הנפשיים הבסיסיים ביותר: ביטחון אישי וחברתי, שייכות וזהות. ההנחה שהתפתחה בתרבות המערבית במאות האחרונות, לפיה האינדיבידואל הוא חזות הכול, ושטופחה על־ידי האידאולוגיה הליברלית, הכלכלה הקפיטליסטית והפילוסופיה הספקנית, הביאו לכך כי אין לאדם עוד קנה מידה חברתי או תשתית קהילתית להיאחז בה או להיעזר בה על מנת להגשים את צרכיו.
פירוק התשתית הקהילתית הביא לירידה משמעותית בלכידות החברתית ובערבות ההדדית בין הפרטים בחברה. בתודעתנו הפכה החברה לאוסף של פרטים, אטומים נפרדים שאינם קשורים באופן הדדי אחד לשני. פועל יוצא, גם ’חברת ההמון‘ בעידן הפוסט מודרני תופסת כל ניסיון ליצור זהות קולקטיבית כסוג של איום, המגביל את חירותו של היחיד, שהפך לקנה המידה הבלעדי. דבר זה, שלכאורה העניק לאדם מקסימום חירויות פרט, הביא בסופו של דבר לדיכוי היחיד על־ידי כוחות כלכליים, אידאולוגיים ופוליטיים חזקים ממנו, המנצלים את חולשתן של הקהילות המסורתיות בהתמודדות עם התהליכים הגלובליים, ודורשים מהפרט עמידה בחוקי המשחק הנוקשים של החברה הפוסט־תעשייתית, ההולכת וגדלה על חשבון הפרטים שבה. לדוגמה, האופן האינטנסיבי והאגרסיבי שבו היא מעודדת אותנו, באמצעות עולם הפרסום, להפוך לצרכנים פסיביים ה‘מיישרים קו‘ ונאמנים למערכת הכלכלית השלטת. באופן פרדוקסלי, דווקא שימת הדגש המרבי על היחיד הביאה לכך כי היחיד בחברה של ימינו הולך ונעשה לפרט קטן ושולי במערכת ענקית, שלא מתייחסת לצרכיו של היחיד כאדם שלם, אלא תופשת אותו רק כצרכן או פועל צייתן שנדרש לגלות נאמנות לאותה מערכת המכתיבה את תנאי המשחק של השוק ה‘חופשי‘ לכאורה.
תהליך זה מתוחזק ומוצדק על־ידי עליית רמת החיים בעולם המערבי, המאפשרת היום לאדם לחיות את חייו באופן פרטי ללא תלות במסגרת חברתית כלשהי. בניגוד לימי קדם, בהם אדם לא היה יכול להתקיים ללא לקיחת חלק פעיל בחברה הסובבת אותו, כיום הטכנולוגיה והשירותים שהמדינה מספקת מאפשרים לאדם ממעמד חברתי ממוצע לחיות חיי נוחות גם ללא השתתפות פעילה בחיי הציבור. כך, שאלת השתייכותו של אדם זה לקהילה עומדת בסימן שאלה גדול.
כל הגורמים הללו מביאים אותנו למצב בו השייכות שבין אדם לחברה, ובין הפרטים שבחברה בינם לבין עצמם עומדת בסימן שאלה גדול. מה שפעם היה ברור לעין־כול ובלתי ניתן לערעור, עומד כיום בסימן שאלה. אמירתו של אריסטו, לפיה האדם הוא יצור חברתי, והטענה כי ’אף אדם איננו אי‘, הוחלפה בטענה פוסט־מודרנית לפיה ’החברה הִ נה רק אוסף של פרטים שאין שום דבר אמתי המחבר ביניהם‘. בתפישה כזו, לא יכולים להתפתח קשרי גומלין הדוקים בין הפרטים השונים לבין עצמם, וכן בין הפרט לבין המדינה. המחויבות ההדדית הבסיסית מפנה את מקומה לאינדיבידואליזם קיצוני, וכאשר ה“אני“ הוא קנה המידה היחידי לדברים, שאלת היחס לאחר והמחויבות שלי כלפיו הופכת לשולית וחסרת חשיבות, ונוצרת חברה אטומה ומנוכרת שיוצרת בדידות אצל הפרט. מתוך כל אלו, והבנה של הכשלים במצב אליו הגענו בשנים האחרונות, עולה העיסוק המחודש בשאלת הערבות ההדדית והזהות הקולקטיבית, כאשר אחד מביטוייו המובהקים של תהליך זה הנו העיסוק האינטנסיבי בשאלת הקהילות, הן בתחומי המדרשה והן מחוצה לה. על מנת להסביר את הקשר בין הדברים עלינו קודם כל לנסות ולהגדיר מהי קהילה.
מהי קהילה?
קהילה, להגדרתי, הִנה קבוצת אנשים אשר בוחרת לחלוק את חייה במשותף בדרכים שונות, מתוך תחושת ערבות הדדית חזקה ומחויבות לייעוד משותף מסוים. קרי, הקהילה היא אותה קבוצת אנשים אשר אני כאדם בוחר לחלוק אִ תה חלק נכבד ומשמעותי מאורח חיי, מתוך רצון כי קבוצה זו תהיה קבוצת הייחוס הבסיסית שלי (אולי חוץ ממשפחתי המצומצמת), ומתוך הבנה ואמונה בעתיד המשותף שלנו כקבוצה. אם כך, בשונה מקבוצות אחרות כגון: מפלגה, חוג במתנ“ס או פורום אינטרנטי, הקהילה מכילה בתוכה הן את המחויבות של חבריה לעתיד משותף, והן את רצונם לחלוק את חייהם במספר רב של דרכים. בצורה זו, שואפים חברי הקהילה ליצור אלטרנטיבה ליחסי הכוחות הנורמטיביים בחברה, המבוססים על תחרותיות דורסנית במקום שיתוף פעולה, לקיחה במקום נתינה, דאגה לעצמי במקום דאגה לזולת וראיית האדם כפונקציה מצומצמת במקום כדבר שלם.
החיים בקהילה, לפחות במובן העקרוני, אמורים ויכולים לעזור לאדם הבודד לשקם את מערכות היחסים עם האנשים הסובבים אותו לדרגה של יחסי אמת, המבוססים על שותפות, אמון והקשבה, מתוך רצון אמתי להכירו ולהיות עמו בזיקה עמוקה ודיאלוגית. בכך, האדם יכול לשבור את מחיצות הניכור והאטימות שהתפתחו בחברת ההמון, וליצור מחדש מסגרות בהן הוא מרגיש משמעותי, נחוץ, בעל מקום, השפעה וחשיבות אמתיים.
חלק ב‘: קהילה ומדרשה? מאי נפקא מינה?
מתוך הדיון הכללי בשאלת החיים בקהילה עולה לאחרונה דיון מחודש בקרב בוגרי המדרשה בנושא הקשר של המדרשה לעולם הרעיוני של חיי קהילה, ושלהם כבוגרים לעולם זה באופן ספציפי ואולי אף מעשי. באופן עקרוני, נראה כי ישנה התעניינות רבה בעולם הקהילות, הן מתוך רצון להמשיך לקיים את חווית הלימוד במדרשה באופן רציף בחיים ה‘רגילים‘, והן מתוך הבנה ואמונה כי זו צורת חיים העולה בקנה אחד עם ערכינו כפרטים ועם ערכי המדרשה. במה דברים אמורים?
לכל הדעות, ישנם מספר ערכי יסוד שהמדרשה מאמינה בהם ופועלת לאורם: אחריות חברתית, ציונות, מנהיגות, אהבת הארץ, סובלנות ופלורליזם. כך גם לגבי העיסוק בשאלת הזהות היהודית והשסע בין דתיים ללא דתיים בארץ. כל אלו, לעניות דעתי, מקבלים ביטוי בצורה הטובה ביותר במודל החיים הקהילתי, משום שלשם הגשמה של כל אלו, נחוצים לנו שותפים למימוש הרעיונות. רעיונות אלו נמדדים בראש ובראשונה באורח החיים האישי שלנו, ולא בשאלה האם אנו פעילים בארגון זה או אחר. קהילה, בניגוד לארגון ממוקד פעילות, מבוססת על מחויבות לאורח חיים, מתוך הנחה שאם רוצים לעשות שינוי, הצעד הראשון הוא להחיל אותו קודם כל על עצמנו, בבחינת ’הבא לתקן יתחיל בו בעצמו‘. הגשמה של ערכים אלו במסגרת של אורח חיים קהילתי מעמידה אותם למבחנים עמוקים וארוכי טווח, ועל כן מאפשרת גם להגשימם באופן מלא יותר בחיינו. בחיי קהילה אנו נדרשים באופן עקבי לדין וחשבון מול עצמנו ומול חברינו, ובזאת נוצרת היכולת שלנו לעמוד במבחני המציאות והזמן.
לעניות דעתי, זהו המקום שהמדרשה מכוונת אליו בסופו של דבר: חיים מלאים, המשלבים לימוד ועשייה, תוך כדי בירור רעיוני תמידי וחיזוק הקשרים עם אלו השותפים לאותה דרך. על כן הגשמת ערכים אלו תלויה בקבוצת אנשים הסובבת אותנו ודומה לנו בתחומים רבים, אך מאפשרת גם שונות וגיוון רצוי. יתרונו של שוני וגיוון זה בכך שהוא מאפשר חיי קהילה עשירים, פתוחים ופלורליסטים יותר, שיש בהם מקום רב יותר לאדם, הן כפרט בעל עמדות, אופי ונטיות עצמאיות, והן כחבר בקהילה המעשירה ומצמיחה אותו מתוך המפגש הרב גוני עם אנשים שונים בסביבתו, השותפים לו בתחומים שונים של חייו והופכים אותם למועילים ומלאים יותר בזכות מפגש זה.
קהילת בוגרי המדרשה, למשל, איננה רק מקום המאפשר לבוגרי המדרשה להמשיך את חווית הלימודים שלהם גם בחיי היומיום. היא מאפשרת להם להגשים את הערכים בהם הם מאמינים מחוץ לגבולות המדרשה, מתוך ראייה לעתיד, ולא מתוך הסתכלות לעבר. הדגש בקהילת המדרשה אינו חווית העבר האישית במדרשה וניסיון נוסטלגי לאחוז בה, אלא הבנה ותפישת העתיד הטומן בחובו אתגרים שיכולים להם רק במשותף. אין זה הגורל המקרי שהפגיש את בוגרי המדרשה המוליך אותם, אלא הייעוד המשותף שהם בוחרים לעצמם. על כן, חידושה של תחושת השליחות והייעוד בקרב בוגרי המדרשה בפרט, ובעם ישראל בכלל, קשור באופן בל ינותק לחידושה של הקהילתיות בישראל. הקהילה אינה רק האמצעי הטוב ביותר למימושם של אותם ערכים וייעוד, אלא גם מטרת הגשמתם. על כך יש להרחיב במקום אחר.
קהילת המדרשה פנים רבות לה
למונח ’קהילה‘ יכולים להיות ביטויים ופרשנויות רבות. בכך ּ טמונים חוזקהּ וחולשתה. מתוך ראייה פלורליסטית וסובלנית, על קהילת המדרשה להכיל מודלים שונים ומגוונים של התארגנות משותפת, על בסיס מקומי ונושאי, החל מלימוד משותף ועד הקמת קואופרטיב צרכני או מניין שוויוני. הערך הבסיסי של חיים קהילתיים צריך להיות משותף לכולם, אך ביטוייו יכולים להיות שונים ומגוונים. קהילת המדרשה צריכה להיות קשורה למצב בחיים בו נמצאים חבריה, ולהתאים עצמה מתוך כך הן לרווקים, והן לנשואים ומשפחות עם ילדים. צריכה היא לאפשר שותפות במגוון התארגנויות בו זמנית, על מנת לענות על כמה שיותר צרכים של חבריה, החל מחינוך הילדים ועד מציאת בן־זוג. צריכה היא לאפשר את אותו מרחב בלתי שיפוטי, בו אנשים יכולים לברור בעצמם את דרכם בעולם מתוך חיפוש אישי מתמיד, אך גם מתוך רצון לעשות זאת במשותף. צריכה היא לאפשר הן לאלו החפצים בהתאגדות על בסיס חומרי־כלכלי והן לאלו שלא חפצים לעשות זאת. קבלת ההחלטות בקהילה תהא מושתתת על לימוד ושיחה משותפים ורציפים, המאפשרים דיון פתוח ומקום לתשובות שונות ומשתנות. צריכה היא לאזן בין הרצון ליצור עוגנים באורח החיים לבין ההכרה בנזילותה של המציאות המשתנה תמידית, ולאפשר להרחיב את גבולות ההכלה שלה מבלי לאבד את היכולת לפעול במציאות ולשנותה.
מתוך כל אלו ניתן לחשוב על שני מודלים אפשריים לקהילת המדרשה: מודל השכבות והמודל השיזורי. מודל השכבות מבוסס על הרעיון כי תמיד תהיה קבוצה מצומצמת ומחויבת יותר של חברים, וקבוצה רחבה ופחות מחויבת. זאת משום שלכל רעיון תמיד ימצאו האנשים ה‘משוגעים לדבר‘, ואלו שרוצים רק ’לטעום‘ ממנו. מתוך הנחה כי הגיוני וראוי יותר כי הקבוצה המחויבת יותר היא שתקבע את ההחלטות החשובות בעתיד הקהילה, הקהילה המחויבת היא שתקבל את ההחלטות, ובלבד שפתוחה תהיה הן לביקורת מבחוץ והן לקליטה שלאנשים נוספים. יתרונו של מודל זה הוא בשימור הלכידות הפנימית, הארגון והמחויבות הגבוהה, תוך איזון עם הצורך בפתיחות והכלה. חסרונו של מודל זה הוא באפשרות של יצירת היררכיה נוקשה ובלתי מאפשרת, תוך יצירת הבחנה ברורה בין שתי קבוצות: אלו המחויבים ואלו שאינם מחויבים. מודל זה אינו מאפשר פתח נרחב להתלבטות והתנסות, ומתאים יותר לקהילות ותיקות.
המודל השיזורי הוא מודל הבנוי על גיוון והתנסות תמידית במגוון התאגדויות במקביל, ללא צורך להגדיר מראש את רמת המחויבות של החברים. ההתאגדות במודל זה היא על בסיס עניין ואינטרס משותף, כאשר כל התאגדות יכולה להגדיר לעצמה את התנאים לחברות בה. מודל זה מניח כי כל אדם יכול לקחת חלק במקביל במספר התאגדויות, ובכך לאפשר מספר רב של התרחשויות קהילתיות במקביל. יתרונו של מודל זה, כאמור, הוא בתנועה הרבה שהוא מאפשר. חסרונו הוא בחוסר המחויבות המתמשך שהוא מייצר ובגבולות הלא ברורים והנזילים שלו.
סיכום
הראיתי כי רעיון הקהילה הנו רעיון ישים ובר ביצוע, על אף, ואולי בזכות הצורות הרבות בהן מימושו אפשרי. כפי שהראיתי, רעיון זה משתלב היטב עם הערכים המכוננים העומדים בבסיס פעילותה והקמתה של המדרשה. רעיון חידוש הזהות היהודית והישראלית, כמו גם השאיפה למנהיגות חברתית, מחייבים הצמחת מנהיגים הן ברמה המקומית, והן ברמה הקהילתית. חידוש הערבות ההדדית במדינה מותנה ביכולתנו לחשוב על עצמנו כקהילה, ולשם כך נדרש בירור רעיוני ארוך ומסודר. תהליך זה, על אף שיכול להיות אִ טי וממושך, בוודאי יכול גם לשאת פֵ רות בעתיד הנראה לעין. כולי תקווה כי הצלחתי לתרום במאמר זה מעט מניסיוני וממחשבותיי בעניין זה, ולשפוך מעט אור על תחום מרתק, אך בוסרי וכל־כך חשוב זה, לעתידה של המדרשה בפרט, ולעתידה של מדינת ישראל והעם היהודי בכלל.
