נגיד שבאמצע נסיעה שגרתית באוטובוס בירושלים קצת נסדק לכם הלב. ונגיד שזה קורה אחרי ששני מבקרי כרטיסים ערביים מבקשים מהנוסעים להציג כרטיסים, ואחד הנוסעים מתחיל לצעוק עליהם שירדו וילכו למדינת פלסטין שלהם, שם מאחורי הגדר. הוא משפיל אותם במשך דקות ארוכות, בזמן שהם ממתינים לתחנה הבאה כדי לרדת. אף אחד מהנוסעים באוטובוס המלא הזה לא מתערב.
נגיד שאתם רואים את כל זה וכואב לכם הלב – איך הייתם מגיבים? מה הייתם בוחרים לעשות?
השבוע התקיים סבב שני בבחירות לרשויות המקומיות. שיעור ההצבעה היה נמוך משמעותית מזה שנרשם בבחירות לראשות הממשלה, זאת למרות שהשפעת הרשות המקומית על חיי היום-יום של התושב מורגשת הרבה יותר מההשפעה הממשלתית. אם נדבר במספרים, בבחירות האחרונות לכנסת הצביעו כ-72 אחוזים, לעומת הבחירות לרשויות המקומיות בהן הצביעו כ-60 אחוזים בסבב א' וכ-43 בסבב ב'.
הנתון הזה הוא חלק ממגמה כללית מעניינת: ככל שהבחירות חולשות על תחום קטן יותר כך שיעור ההצבעה נמוך יותר, זאת על אף שהשפעת הבחירות מורגשת באופן מיידי ותכוף יותר דווקא ככל שהתחום מצומצמם יותר. כך למשל בבחירות להסתדרות העובדים שיעור ההצבעה עמד על 45, ובבחירות לאגודת הסטודנטים שיעורי ההצבעה השנתיים עומדים על בין אחוזים בודדים לכשלושים אחוזים, למרות שכל סטודנט יודע שאגודה חזקה ומתפקדת יכולה להשפיע על תנאי המבחנים שמשפיעים בתורם על ממוצע התואר.
אז אחוז גדול מאיתנו בוחר ראש ממשלה (כנסת), אחוז קטן יותר בוחר ראש עיר, קטן ממנו בוחר ראש ועד עובדים, ראש אגודה, ראש ועד כיתה… ואני חושבת על רזולוציות קטנות מזה, על בחירות הכי מקומיות שיש, בחירות לראשות הגוף, בחירות לראשות הנשמה. מתמודדים בבחירות כאלה יהיו למשל ד"ר האוס שמבטיח בריאות ומצב רוח טוב אם רק אצא לריצה ואוכל בריא, או ד"ר גריי שמבטיחה שלשכב במיטה ולראות עוד פרק של האנטומיה במקום לצאת לקור הנורא זה הדבר הכי חכם לעשות. הקמפיין של ד"ר גריי "רק-עוד-פרק" סקסי בהרבה מזה של ד"ר האוס, ומצד שני ד"ר האוס הוא מתמודד אמין יותר. חשוב להבין: שניהם מתמודדים כשרים ולגיטימיים, השאלה היא האם יצאתי לבחור. האם שקלתי באמת מי אני רוצה שיעמוד בראשות הגוף שלי ברגע זה או שנתתי למניעים לא נכונים להוביל אותי (למשל תוקפנות כלפי עצמי או עצלנות). האם הנחתי לרצון הפנימי שלי לעבור את אחוז החסימה ולהכריע את מערכת הבחירות?
בחזרה לאוטובוס. איך להגיב? אלו מחשבות רצו לי שם בזמן אמת, כמה רגשות התמודדו על ראשות הגוף. כעס, חשש מבושה, כאב, פחד, תסכול. מערכת בחירות שלמה. למרות שתכננתי כל הדרך איך אני נעמדת ליד הפוגע ומשתיקה אותו בנאום חוצב להבות, מי שניצח בזמן אמת היה החשש והבושה. לא אמרתי כלום לא הגבתי. התחרטתי נורא אחר כך, ואז הבנתי: זה עוד סבב בחירות. המתמודדים הם קבלה, חמלה ולימוד מהמקרה, או הלקאה עצמית והדחקה שלו.
בסופו של דבר בחירות מקומיות הן הכי פשוטות שיש וגם הכי קשות שיש. מה בסך הכל צריך לעשות? לגשת ולשים פתק. להכריע. אלא שההקשבה למצע הבחירות היא הקשה. המוכנות לחקור בנפש, להכנס לצדדים הפחות יפים, להאיר על הפינות החשוכות, להסיר אבק. לא נעים להכיר בזה שויתרתי על הערכים שלי בגלל הפדיחה, אבל רק הכרה בזה תעזור לי לבחור אחרת בפעם הבאה. חשוב להבין, לא מדובר בהקשבה לטיעונים לוגיים או עריכת טבלאות של "נכון" ו"לא נכון". מדובר בהקשבה פאסיבית, סקרנית, כזאת שנותנת ללב להוביל ולא בוחרת מראש איך צריך לפעול ומה טוב להרגיש. רק הקשבה כזאת תעורר את הרצון הפנימי העמוק ביותר ותאפשר לו לעבור את אחוז החסימה. זה תרגול יום יומי של הקשבה ובחירה, בחירה והקשבה.
עד כמה אני יוצאת להצביע בבחירות לראשות המקומית שלי? האם אני לוקחת אחריות על פיתוח האיכויות שלי או שאני נמנעת מהצבעה, זורמת עם מה שהנסיבות והעולם יכריעו עבורי? האם אני מוכנה להקשיב למצע הרגשות שלי, גם הלא נעימים שבהם, על מנת להגיע לבחירה שמיטיבה איתי?
אחד הכינויים המרגשים ביותר בעיני לאהוב הוא "בחיר ליבי" משום שהוא מספר על היציאה להצביע. בחיר ליבי הוא האדם עבורו אני מסכימה להקשיב לרצון העמוק לאהבה, אבל גם לפחד מפגיעות. הקשבה סקרנית ופתוחה תגלה אם אני מוכנה להסיר חסימות גם במחיר שכזה. זו בחירה שמתקיימת בכל פעם מחדש בראשות הכי מקומית שלי, הלב.
שנזכור בכל רגע לצאת להצביע.
