״בשעה שאני אחראי על האחר, ומבצע את חלקי בקהילה, נוצר סוג של קהילה חדשה: קהילת התפילה. קהילת התפילה חולקת בקשות משותפות וכאב משותף. ההלכה היהודית הורתה אף ליחיד כשהוא מתפלל לבדו שידבר בלשון רבים, ויכלול חברים אחרים בקהילה בזמן שהוא פונה לא-ל, גם רבים שפונים לא-ל מבקשים בעצם משהוא לכל הפרטים בקהילה בכללם הם עצמם״.
הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, "הקהילה" בתוך: דברי הגות והערכה, ירושלים: 1982.
האדם זקוק לקהילה, ובעבר, בית הכנסת והרגל התפילה בציבור תרמו הן ללכידות הקהילה היהודית והן לתחושת השייכות של חבריה. טבעי שהיום, בעולם שבו כל-כך הרבה כוחות פועלים להפריד בינינו, ישנה מגמה מבורכת של חיפוש ויצירת מרקם חברתי מחבק, תומך, ומאפשר נתינה וזאת באמצעות הקהילה המתפללת.
אף על פי ש״קהילת התפילה״ מהווה משאב יקר עבור החברה, היא מציבה בפנינו אתגר לא פשוט. לא מעט מחסידיה, ואני ביניהם, מתקשים ללכד סביב התפילה חבורה נאמנה. לא פעם תפילה בית-ספרית מידרדרת לכדי שיעור בשיטור והתחמקות, ומשאירה טעם מר בפיהם של מורים ותלמידים כאחד. כמוה תפילה קהילתית בבית כנסת נעשית במה לכל מה ששוסע ומפלג בינינו. וכך נהיר כי התפילה מאתגרת אותנו. ובנוסף לכל הקשיים והמכשולים שבמערכות יחסים בין אדם וחבירו, התפילה מציבה רובד חדש בהיות מהותה בדו-שיח אשר מניח מוען ונמען.
בממד זה, התפילה המסורתית תובעת מאיתנו שלוש אמונות-יסוד:
- הנמען: בעומדנו להתפלל, באומרנו מילות שבח, בקשה והודיה, אנו פונים אל שומע, אל אוזן קשובה ודואגת. ועל אף שכל מילות התפילה עוברות דרך פינו, יש מענה. לעיתים אותו מענה נשמע מבפנים כקול דממה דקה. וגם כאשר לאו, בכל ברכה נשמע הד של מענה מילולי-ספרותי. בתפילת העמידה, כל ברכה מנוסחת כך שבתחילתה בקשה ובסופה הבטחת קיום. כך למשל בברכה לרפואה (המובאת כאן בנוסח הספרדים אך העיקרון חל לגבי כל הנוסחים):
רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא. הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה.
וְהַעֲלֶה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ. וּלְכָל מַכְאוֹבֵינוּ וּלְכָל מַכּוֹתֵינוּ.
כִּי אֵ-ל רוֹפֵא רַחְמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
בברכה זו, כמו בכל הברכות, אנו פותחים בבקשה ובסוף הברכה משמיעים/שומעים תשובה לאותה בקשה. אמנם היא נשמעת מפינו, אך התוכן משקף את עמדת הנמען בשיח: הלא אני הא-ל הרופא אתכם והמקיים ברצון את שאלתכם ואת בקשתכם. תפילתנו מאתגרת אותנו לפנות אל בוראנו ולהיות נכונים לשמוע תשובה.
- המוען: לא ניתן לפתוח סידור מבלי לשים לב שהתפילה מנוסחת בקולה של משפחה מורחבת מסוימת, קולו של קהל ישראל. כפי שהרב סולוביצ׳יק ציין, כמעט כל קטע בתפילה נאמר בלשון רבים. ברכות רבות מזכירות במפורש את שמנו הפרטי, אפילו כאשר אנו מבקשים לתאר את הקב״ה – ״הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״, ״ גָּאַל יִשְׂרָאֵל״, ״ הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם״. תפילת העמידה פותחת בהתאם, בהזכרת ברית האבות ובפנייה אל ה״זוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גּוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה.״ כאשר אנו מתפללים את התפילה המסורתית, אנו עומדים כגלגול של אותה קהילה עתיקת יומין, על כל פני זהויותיה ההיסטוריות, התרבותיות, הרעיוניות, האתניות והלאומיות.
- ושוב המוען: הסידור אינו מסתפק בהבנה המשפחתית-עמיותית של קהל ישראל אלא מדגיש פן נוסף, תפקידו כמשלחת. מרכיב זה עוטף את התפילה. כך בתחילת פסוקי דזמרא:
בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.
בָּרוּךְ הוּא.
בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה.
בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם.
בָּרוּךְ עֹשֶׂה בְרֵאשִׁית.
בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ.
בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת.
במילים אלה, איננו עם פרטיקולריסטי בלבד ואין אלוקינו שייך רק לישראל. הוא הא-ל העושה מעשה בראשית ואנחנו באים לייצג את בריותיו כשליחים. וכן בברכתה הראשונה של תפילת שחרית, אשר פותחת וחותמת בפנייה אל ״הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָֹל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית״ ובשבח זה המחולל בריאה מתמשכת. אנו מתפללים בשם הבריות כולן.
אותה עמדה של המתפלל כמשלחת של הבריאה מופיעה בברכות העמידה השנייה והשנייה מהסוף. בשנייה, הקב״ה הוא ה״מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד״ וזורמות מפינו ציטוטים ממספר מזמורי תהילים אוניברסליים. ובשנייה מהסוף, ברכת ההודיה, תפילתנו מקדימה תפילה רחבה הרבה יותר העתידה לבוא: "וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה".
התפילה המסורתית באה ליצור סוג מאוד מסוים של קהילה המבוססת על אמונה בבורא, אמונה בנו כמשפחה לאורך אלפי שנים ולרוחב תפוצתנו הגאוגרפית, ושוב אמונה בנו כשליחים של כלל הבריות. עבודה כזו עשויה לאפשר מפגש עוצמתי ביותר בין המשתתפים בה. אמנם, בד בבד, היא נושאת מטען לא פשוט ואולי לא מתאים לכל קהילה. אף אחת מהאמונות הללו איננה מוחלטת. רמת האמונה של כל אדם עשויה להמשיך ולהשתנות לאורך חייו, בין אם הוא מגדיר את עצמו דתי, חילוני, מסורתי, או איננו מגדיר את עצמו כלל. קהילת תפילה מסוגלת להכיל כל מיני אנשים בכל מיני רגעים בחייהם. ובכל זאת, יצירת קהילה על בסיס האמונות הנ״ל מצריכה מתן סוג של דין וחשבון חוזר ונשנה אל מול התפילה כמעט כאל אישיות: היכן אנו עומדים כרגע ביחס אלייך ואל הדרישות שלך? ושאלה זו לא מתאימה לכל חבורה ולכל תכלית.
נדמה שיש מקום למגוון סוגי קהילות ולקהילה המתפללת (או המתפללת מהסידור המסורתי) ישנה קריאה לכולם: אנא דעו מי אתם, אל מי או מה אתם פונים, ומה אתם מייצגים! היו בדו-שיח והיו שליחים. הצהירו את אמונות-היסוד שלכם אך חבקו את המסופקים.
מי יתן ונזכה ליצור קהילות שונות ומגוונות המביאות אותנו למפגש עם מי שאנחנו, עם הכיוון שבו אנו מבקשים ללכת, ועם שליחות אשר תעמיק ותעשיר את חיינו המשותפים.
