הם שלחו אותי לקבור את הגופה. "אתה גם ככה לא עושה שום דבר מיוחד עכשיו", הם אמרו. עקשנותי לא עזרה הפעם ותוך מספר שעות הייתי על מטוס לישראל.
המטוס מ־אל. איי היה מלא בישראלים מתחבאים מאחורי משקפי שמש אמריקאיות. רובם היו ככל הנראה בנסיעת עסקים דחופה, או ביקור משפחתי קצר, תהיתי אם יש עוד מישהו על המטוס שנוסע כמוני לקבור גופה.
כשהודיעו לאמא שסבא נפטר היא לא בכתה, עיניה הצטמצמו אבל לא ירדו דמעות כלל. כנראה היה זה הכעס שהצטבר בה כל השנים כלפיו שמנע ממנה להתעצב על מותו של אביה. אני לא הכרתי את סבא, יש לי זיכרונות מועטים ממנו וגם הם מעורפלים במידה.
אני זוכר איך הייתי הולך לבית הספר וממעלה הרחוב הייתי רואה את דמותו במרפסת הבית, הוא היה יושב על כיסא קטן ושותה את תה הבוקר שלו, זז מעט ובוהה בחלון, לפעמים היה מחזיר לי שלום כשהייתי מנפנף לו מרחוק.
אני זוכר אותו גם מהערב שבו הכול התפוצץ, כולנו ישבנו בביתו לארוחת השבת והוא צעק על אימא כשסיפרה לו שאנחנו עוברים לארצות הברית. "אתה לא מבין…" היא אמרה אז, סבא צעק הרבה ואיבד עשתונותיו, לא הבנתי בזמנו למה הוא משתגע כל כך. "אם אתם נוסעים לשם, אני מבקש ממך שלא תדברי איתי יותר", אמר לה, "הבת שלי לא בורחת לארץ אחרת", הוא שב ואמר, "לא בורחת…" אבל היא ברחה ולקחה עמה את כולנו למעצמה הגדולה.
השנים עברו והכעס גדל, סבא לא רצה בבנות שבורחות ללוס אנג'לס, ואימא לא רצתה באבא שלא מבין. הם לא ניסו להתפייס והמריבה הפכה לגדולה מהמתוכנן. אימא לא רצתה לפייס, גם אם הייתה רוצה ודאי הייתה מתקשה למצוא זמן לכך בביקורים הקצרים שעשתה לארץ. וגם אנחנו לא שמענו מסבא, הוא לא היה מתקשר לעולם. אימא הייתה מזכירה אותו מפעם לפעם בערבי חגים אך גם כשעשתה זאת הייתה מחמיצה פנים ומסננת משפטים לא ברורים שהעידו על כעסה.
המטוס החל להנמיך טוס ואני חשבתי לי כיצד אגיע לשכונה הזו בדרום תל־אביב, לא רציתי להיתפס כמישהו שלא יודע דבר כל כך בסיסי. הגלגלים נגעו בקרקע, מחיאות כפיים מאולצות נשמעו ו"הבאנו שלום" שמחזיר את הנוסעים בנוסטלגיה ישנה לתקופה בה באמת רצו לחזור לארץ.
נגררתי החוצה עם תיק צד ומזוודה קטנה מנסה שלא להידחף בין כל האנשים הממהרים. תהיתי לעצמי האם אצטרך לשכור רכב כדי לסחוב את הגופה לבית הקברות. התהליך בבית החולים היה פשוט משחשבתי כל שהיה צריך היה לחתום על מסמך בבית החולים והגופה הייתה בידיי. כעת כל שעליי לעשות היה לאסוף את חפציו ולהביא אותו לקבורה.
הגעתי לרחוב הישן שנראה לי כעת מוזנח משזכרתי, נעזרתי בפתק הקטן שאימא דחפה לכיסי עם הכתובת של הדירה. נכנסתי לבניין הנכון ועליתי בגרם מדרגות שנראה כאילו לא ניקו אותו מזה חודשים ארוכים. כשהגעתי לדלת הכניסה ראיתי את הפתק ההוא שהיה תלוי על הדלת, אותו הפתק ששינה את חיי. "אם תמצאו אותי ללא רוח חיים", כך כתב, "אנא הודיעו לאדון שלום, במספר טלפון …". משהו התכווץ בי בפנים כשקראתי את הפתק הדהוי ואת שמו של האיש הזר, משהו כאן היה שגוי מהשורש, זה היה צריך להיות המספר של אימא כאן, או שלא היה צריך להיות פתק כלל, אבל לא כך, לא על פתק. לא כך.
דלת הבית הייתה פתוחה, וכשנכנסתי פנימה היה קשה להתעלם מהצחנה ששררה בדירה. כיור המטבח היה מלא בכוסות מלוכלכות, הספרייה הייתה מאובקת, הבית נראה רע. על השולחן שבמרפסת הייתה מונחת התמונה של סבתא, הרמתי אותה בידי וחשבתי לעצמי שבטח סבא היה מתבונן בה כשהיה שותה את תה הבוקר שלו.
"טוב שבאת", נשמע קול מאחורי. הסתובבתי לעברה, אישה זקנה עטופה במטפחת כהה דקה. "טוב שבאת", חזרה ואמרה בקול גבוה יותר כאילו לא הייתה בטוחה ששמעתי.
"אתם לא באתם לבקר אותו", היא אמרה, "למה לא באתם לבקר?!", שאלה.
"אני רק הנכד שלו…", עניתי בהיסוס, "לא כל כך הכרתי אותו", גמגמתי, "אנחנו גרים בארצות הברית…".
"ארצות הברית, מה יש לכם לחפש שם?", שאלה.
"אההמממ, החיים שלנו שם", התחלתי לענות, אבל האמת היא שלא הייתי בטוח בתשובתי.
"הוא היה מדבר עליכם, אתה יודע? מספר על אמך היפה ועל איך שהצליחה בעולם הגדול, הוא אהב אותה כל כך… הוא חיכה שתבואו, ציפה לביקור פתע, ואתם לא באתם, אתם לא באתם", משהו נצבט בי מבפנים כשדיברה.
"אני יוצא להלוויה עוד מספר שעות", אמרתי לה, "את יודעת מי היה רוצה להגיע?".
"מי היה רוצה להגיע?", אמרה בשקט, "אני לא יכולה לעזור לך. אני מצטערת", אמרה האישה, הסתובבה לה והלכה.
לא יכולתי לאסוף דבר מחפציו של סבי, ובכל מקרה נראה היה שאין חפצים רבים לאסוף. היה משהו חשוב יותר לעשות.
חייגתי בזריזות את המספר המוכר. "אימא?" פתחתי בשיחה. "הכול בסדר?", שאלה מיד, "הגעת? אתה מסתדר?".
"זה לא בסדר", אמרתי לה, "אתם צריכים להגיע לכאן. נעשה הלוויה כמו שצריך".
"אנחנו לא יכולים לחזור", ענתה לי באסרטיביות. "אבל אימא…", אמרתי לה.
"אנחנו לא נגיע. תעשה את מה שצריך וחזור הביתה", אמרה. ואני הבנתי שאין לי סיכוי בשיחה הזאת, לא היה כבר דבר להגיד.
ההלוויה הייתה שקטה מאוד, אני ומספר אנשים מחברה קדישא עמדנו סביב הקבר במבוכה. יכולנו אפילו לשמוע את הציפורים המצייצות. הגופה כוסתה מהר משציפיתי.
כשחזרתי לדירתו של סבי, מצאתי את מכתב הירושה שלו, הוא הוריש לנו את דירתו, כנראה שהוא באמת אהב את אימא.
פרקתי את מזוודתי הקטנה והרתחתי את קומקום המים.
חשבתי על סבא שלי יושב לו על כיסא בודד, שותה כוס תה ובוהה בחלון.
