ניסן סלומינסקי

מה מאפשר לניסן סלומינסקי, חבר הכנסת מהבית היהודי שנחשד בהטרדות מיניות של לפחות 8 נשים שונות, לחזור לשמש כחבר כנסת מן המניין ולנהל את ועדת חוקה, חוק ומשפט?

נתחיל בעובדה היבשה: התיק נגד סלומינסקי נסגר. "משכשלו כל הניסיונות לגבות המתלוננת את העדות הנוספת ולערוך עימות, הודיע ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה כי לטעמו, נוכח התנהלותה האמורה של המתלוננת, צפוי קושי בניהול הליך משפטי", כתב היועץ המשפטי מנדלבליט בהחלטתו, והוסיף: "קיים קושי לבחון את טיב גרסאות המעורבים ואת משמעותן".

כלומר, כמו במקרים רבים של הטרדות מיניות – סלומינסקי זוכה מחוסר ראיות, ולא בגלל חוסר אשמה. לא ניתן לבוא בביקורת למנדלבליט על ההחלטה לסגור את התיק בגלל הקושי בגיוס הראיות המספיקות. הוא עשה את עבודתו, ואכן ראוי כי גם במקרים של הטרדות מיניות החשודים יזכו לדין העומד בכללים הנוקשים של המשפט. אבל פה גם המקום להזכיר שמבדיקה שערך משרד המשפטים, מספר מתלוננות השווא על הטרדות מיניות עומד בממוצע על 3 נשים בשנה. כאמור, נגד סלומינסקי הצטברו לפחות 8 עדויות כאלו אצל עיתונאיות ופעילות הבית היהודי. תעשו את החשבון לבד.

סלומינסקי אינו חבר הכנסת הראשון שנחשד בהטרדות מיניות, שבסופו של דבר לא הואשם בבית המשפט. בשנים האחרונות פגשנו גם את ינון מגל וסילבן שלום באותן סיטואציות ממש. שניהם פרשו מהחיים הפוליטיים בעקבות חשיפת הפרשיות, העיסוק הרב שקיבל הנושא, במיוחד במקרה של מגל, והלחץ הציבורי.

אלא שהפעם, לא רק שסלומינסקי ממשיך כרגיל, ונדמה כאילו ההטרדות שנחשפו רק בשנה שעברה כבר נשכחו כלא היו, הוא גם מגדיל לעשות ועוסק בנושאים הקשורים באופן הדוק לזכויות האישה. כחלק מתפקידו כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, הוא דן בהצעת החוק של חברי הכנסת החרדים משה גפני ואורי מקלב להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים לעסוק בבוררות בנושאים אזרחיים. בכך תתאפשר העברת ניסיונות בוררות (כמו במקרי גירושים) מבתי המשפט האזרחיים לסמכות הדתית, בה מעמד האישה נמצא במקום נחות מלכתחילה. למרות שבאופן חוקי העברה זו מותנית בהסכמת שני הצדדים, רבים עלולים לטעות ולחשוב כי ההצעה לבוררות דרך בית הדין אינה תלויה בהסכמת הצדדים, אלא מחייבת כמו פסיקות אחרות של בית הדין, ולא יבינו שביכולתם להתנגד לבוררות דרך בית הדין. בנוסף זה יאפשר הפעלת לחץ על נשים להסכים לבוררות בבית הדין בניגוד לרצונן.

בסרטון שעלה לדף הפייסבוק "על משמר הכנסת", נראה סלומינסקי מוציא מחדר הדיונים של הוועדה את בת שבע, אישה מסורבת גט שהובאה כעדה מטעם הארגון "מבוי סתום" למסורבות גט. בסרטון בת שבע נשמעת מתלוננת על העיוות שסבלה ממנו כשבעלה סחט אותה ש"תביאי כסף – תקבלי גט, אם לא תביאי – תמשיכי לסבול" (ובכך מומחשת גם הבעיה כיצד ה"הסכמה" לבוררות בבתי-דין דתיים יכולה להיות פתח נוסף לסחיטת נשים). הוצאה של אדם מחדר הדיונים בגלל סיפור כל כך רגיש היא מעשה קשה תמיד, ומעשה מרתיח עוד יותר כאשר הקורא לסדר הוא מטריד נודע. גם אם ההוצאה של בת שבע מהחדר הייתה מוצדקת – אם כי חברות הכנסת הנוספות במקום, מירב מיכאלי וורד סוויד, מבקשות מסלומינסקי לאפשר לאישה לדבר – קשה להיפטר מהתחושה הקשה שכל מה שקורה בחדר לא היה צריך לקרות בעולם מתוקן. לא הסחיטה שמתאפשרת הודות לבתי הדין הרבניים, לא הגדלת כוחם, ולא ניהול דיון על כל אלו על ידי ח"כ שנחשד בהטרדות מיניות.

איזה אדם שפוי – קל וחומר איזו אישה שפויה – היה רוצה שהצעת החוק הזו, העוסקת בנושא שישפיע לרעה על נשים רבות, יידון בוועדה שבראשותה עומד גבר שנחשד בהטרדות מיניות? איך אנחנו, כציבור, מאפשרים לאדם כזה, שנודע בהתנהגותו "הלבבית", כדבריו, כלפי נשים, להכריע בסוגיות הנוגעות ליחס הראוי לנשים? ולמען האמת, לא רק בסוגיות הנוגעות לנשים בלבד – ביום שלישי השבוע סלומינסקי עתיד לדון בוועדה גם במדיניות סגירת תיקים בעבירות מסוימות. איך יכול להיות שאדם שנמצא בכנסת רק בזכות המדיניות שאפשרה את סגירת התיק שלו עצמו, ידון באותו נושא ממש?

הבעיה היא שאנחנו, הציבור והתקשורת, לא עשינו את מה שמוטל עלינו. סלומינסקי חמק איכשהו מהרדאר הציבורי הכללי. בניגוד לפיצוץ הפרשה סביב מגל, אף אישה מפורסמת לא התלוננה נגד סלומינסקי, ושלא כמו שלום, הוא לא נשא בתפקיד שר באף שלב מהקריירה הפוליטית שלו. בלי ההד שמגיע מפרסום קודם, ובלי שמדובר בדמות שהיא מספיק חשובה  – קשה ליצור מודעות ותנועה רחבה שתתנגד לסלומינסקי. אין לחץ ציבורי, ולא התעורר מספיק לחץ מתוך קהל הבוחרים של הבית היהודי עצמו, כך שבנט לא נאלץ לדחוף את סלומינסקי לפרוש. עם פרסום הפרשה, בנט הסתפק באמירה שסלומינסקי מכחיש את המיוחס שלו, ומאוחר יותר בהבהרה הפושרת ש"היה ויוגשו תלונות לרשויות החוק והן יתבררו כנכונות, הוא לא יוכל להמשיך לכהן בתפקידו כחבר כנסת מטעם הבית היהודי". לאחר שהתיק נגד סלומינסקי נסגר, קולה של הציונות הדתית, דווקא זו שמתיימרת להקטין את האזורים האפורים המאפשרים התנהגויות "לבביות" ביחסים בין המינים, כמעט ונאלם.

במקום שבו לא ניתן להפעיל את הסנקציות המשפטיות, ראוי להפעיל את הצו המוסרי. הישות המשפטית היא ישות מוגבלת, והאמצעים העומדים לרשותה לא חלים ולא ראוי שיחולו על כל תחומי המוסר. במקרים שבהם אין הכרעה משפטית, ראוי שישמע חזק ובהיר קולו של הציבור – זה שקורא למושחתים ללכת הביתה, זה ששותף בקמפיין MeToo  – ניסן סלומינסקי לא ראוי להיות נבחר הציבור. אבל בלי לחץ תקשורתי, כפי שאנחנו יודעים כבר היטב, אין שום סיבה שמשהו ישתנה.

**
לצפיה בתגובות – גללו למטה.
לצפיה בכתבה באתר onlife