ענת סילברסטון

ענת סילברסטון

נתונה לחסדיו

פורסם לראשונה במגזין "דעות", באדר א' תשס"ח, מרץ 2008

לאחר עשר שנות נישואים לבעל מתעלל, המתינה הלן (49) קרוב לעשר שנים נוספות עד שקיבלה גט מבעלה, בעזרתם של ארגוני סיוע למסורבות גט ועגונות. הלן היא אחות במקצועה ובעברה קצינה בצה"ל, ומתגוררת עם שני ילדיה בבית מטופח ביישוב חקלאי באזור הבקעה. את ביתם היא בנתה בשתי ידיה, במלוא מובן המילה, אחרי שבעלה הרס בפטיש את הרצפה והקירות עד לבלי הכר.

"כשהכרנו, לא זיהיתי אף רמז של אלימות", מספרת הלן. "הייתי בת 26 וחיינו ביחד שנתיים לפני שהתחתנו. מיד לאחר החתונה התחילה אלימות קשה מאוד שנמשכה כעשר שנים, עד שהוא הורחק מהבית". הלן מצאה עצמה שקועה בהליכים משפטיים שנמשכו עוד עשר שנים: המדינה תבעה את בעלה בפלילים, ולאחר ארבע שנים של סחבת משפטית, הוא הורשע בהתעללות בנסיבות מחמירות בחסרי ישע – בבנם (כיום בן 18) ובבתם (כיום בת 12), שכללה איומים ברצח ונזק בזדון. על עבירות אלו נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות בלבד. במקביל פנתה הלן לבית משפט לענייני משפחה, ובשנת 1999 פתחה תיק בבית הדין הרבני לניהול גירושיה, כשבעלה מסרב לתת לה גט.

"מאחר שהייתי אישה מוכה התייחסו אליי יחסית יפה, אבל את בעלי ממש ליטפו. הציעו לו כסף מ"קרן העגונות", לא הפסיקו להתרפס לכיוון שלו שאולי יתן לי גט, כי לא מכריחים כמובן. התהליך בבית הדין הרבני היה בדיחה. כאישה – אני איננה. ל-50% מהדיונים בעלי בכלל לא הגיע, והעניין השתרך לו באטיות. פעם בחצי שנה דיון מסכן, ואם בעלי לא הגיע, לא נורא. אין קנסות, אין צווי מאסר," הלן מתארת. "התייחסו אליו ממש בעדינות, ואני – זבל. לא דיברו איתי אפילו, דיברו רק עם עורך הדין שלי. מי אני? אני אפס, אוויר. פעם אחת במהלך הדיונים דיברתי, לא כי הם פנו אליי, אלא מיוזמתי, ובכיתי. אני לא מסוגלת לשחזר את ההרגשה שלי, את תחושת האפסיות וחוסר האונים שלי מול חוסר ההוגנות הזה".

"בשלב מסוים בעלי אמר שהוא ייתן גט רק בתנאי שיפגוש את הילדים, למרות שבבית המשפט לענייני משפחה הוא הוגדר כמסוכן לעצמו ולאחרים על ידי פסיכיאטר מחוזי". הלן מתארת מצב אבסורדי: "למרות שבית הדין ידע שיש לי צווי הגנה שאוסרים על בעלי להתקרב אליי ואל הילדים, הם התעלמו מכך שהוא הוגדר כמסוכן, וביקשו לראות את הילדה כדי לנסות להכריח אותה לפגוש את אבא שלה. הם ניסו לסכן את החיים של הילדים שלי, משהו שלא הייתי מוכנה להתפשר עליו גם אם הייתי נשארת עגונה עוד 200 שנה. מה פתאום הם מתעלמים מפסיקות של בית המשפט ומנסים לסכן את הילדים שלי?! זה פשע מבחינתי".

למה לא עשו את זה לפני כן?

אחרי שבע שנים עם עורך דין פרטי, לו שילמה סכומי עתק, להלן לא היה כסף להמשיך בהליכים. בהמלצתו, הלן פנתה אל ארגונים שמסייעים למסורבות גט: 'מבוי סתום' ו'יד לאישה'. תוך חודשים מועטים כבר הייתה גרושה. 'יד לאישה' טיפלו בעניין הגט, ובבתי המשפט האחרים טיפלו 'מבוי סתום'. עורכות הדין והטוענות הרבניות ליוו את הלן עד מתן הגט, ולצד הליווי המשפטי גם סייעו להלן נפשית: "הן עושות עבודת קודש. אם הייתי יודעת עליהן מראש, מצבי היה שונה מבחינה כלכלית ונפשית. עד היום הן מלוות אותי".

בזכות ארגון יד לאישה שפנה לרבנות, חברת חקירות מצאה את בעלה של הלן בתאילנד, בעיצומו של טיול בן שנה באזור מזרח אסיה. הבעל שוכנע לחזור ארצה, והדיונים בבית הדין התחדשו. באחד הדיונים האחרונים הטוענת הרבנית הלכה לדבר עם הבעל והבינה שההיתכנות לגט מבחינתו היא אפסית. בעקבות הבנה זו, היא דאגה להוצאת פקודת מאסר בגין אי-מתן מזונות, ולפני הדיון בבית הדין הלן קראה למשטרה שעצרה אותו במקום. הבעל סירב להיכנס לדיון, מה שלעדותה של הלן פגע בכבודם של הרבנים וגרם להם להחליט שעד שהבעל יישב בבית סוהר על אי מתן גט. הדיון שהתקיים אחרי הישיבה בכלא כבר היה נראה אחרת: "קיבלתי הודעה שיש עוד דיון. הוא הגיע, ואני חושבת שתוך רבע שעה היה לי הגט ביד. זה היה פשוט לא ייאמן. אני לא יודעת אפילו איך סופר הסת"ם שכותב את הגט הספיק לעשות את זה כל כך מהר. למה לא עשו את זה לפני כן?".

שבוע בלבד בכלא הביא לתוצאה המיוחלת. המהירות הבלתי נתפסת שבה קיבלה הלן גט לאחר מאסר בעלה גורם לה למסקנה חד משמעית: "לשלוח גברים לכלא זה הפתרון היחיד. גם אם לא הייתי סובלת מאלימות, והייתי מחליטה שלא לחיות איתו – וזו זכותי המלאה ולא משנה מהן הנסיבות – צריך לשלוח סרבני גט לכלא. אחרי שמונה שנים, תוך שבוע מרגע הכניסה לכלא, הייתי אישה גרושה. זאת הייתה קומבינה שנוצרה בהברקה של הרגע. לא מתוך רצון שלו ולא מתוך רצון וכפייה של הרבנים עליו, אלא מהתרגיל שעשינו באותו רגע – ככה קיבלתי את הגט. צ'יק-צ'ק".

ברוך מתיר אסורות

"כשקיבלתי את הגט פשוט לא האמנתי. באתי לרבנות עם חברה שליוותה אותי כל השנים וכשיצאתי ואמרתי לה שקיבלתי את הגט, היא התחילה לצעוק ולרקוד ולשמוח במסדרונות הרבנות. יצאו הרבנים וצעקו עליה, אמרו לה שזה לא דבר משמח שזוג מתגרש, והיא ענתה להם: 'מה שהאישה הזאת עברה אתם לעולם לא תבינו'".

אחרי שעבדה במשך שנים ימים ולילות במשמרות כפולות בתור אחות בטיפול נמרץ, השלימה הכנסה בניקיונות כדי לבנות מחדש את ביתה ולגדל את ילדיה ללא סיוע כלכלי והוציאה כספים רבים על הליכים משפטיים, הלן מוגדרת היום כנכה. ההוצאות של הלן היו גדולות משל נשים רגילות: בתור אישה עגונה, הילדים נמצאים תחת פיקוח של עובדים סוציאליים, מה שאומר שהם צריכים לקבל גם טיפולים פסיכולוגיים, שיעורים פרטיים וחוגים. "אישה כמוני נמצאת בלחץ מטורף, כי זו לא רק מלחמה מול הבעל, אלא מלחמה נגד בית המשפט ועובדים סוציאליים, שבוחנים אותנו כל הזמן. יש תסקירים לבתי משפט, עובדים סוציאליים שנכנסים הביתה ובודקים בציציות את הילדים, וזה אומר שהייתי צריכה להשקיע בילדים מעבר למה שאמא רגילה או זוג הורים רגיל משקיע. זה פגע בי, פגע בילדים, לא נתן לנו את הנורמליות של החיים. צריך שהכול יהיה מושלם, אני צריכה להיות סופר-אמא, סופר-אישה".

את חושבת לפתוח דף חדש?

"קודם כול, ברבנות – לעולם לא. הילדים שלי יודעים שהרבנות היא לא בשבילם וברור להם שהם יעשו הסכם קדם-נישואים. אין לי מחשבות על קשר חדש, אני לא רוצה ולא מאמינה בזה יותר אחרי כל מה שעברתי. גזלו ממני את החיים שלי, את הנשיות, את האמהות, את הכול גנבו ממני. גרמו לי להרגיש כמו אפס. בזה אני מאשימה את הרבנים ואת בתי המשפט האחרים".

מבחינת הלן, ההליך בבית הדין שנסחב במשך עשר שנים גזל ממנה את התקווה לחיות מחדש את חייה. בתחילת התהליך הייתה בת 38, ועוד קיוותה לשקם את חייה ולהביא ילד נוסף, אבל האפשרות הזו נלקחה ממנה. למרות היותה חילונית ולא מוגבלת מבחינה הלכתית לקיים מערכת יחסים עם גבר אחר, הלן מסבירה שבגלל ילדיה, היא הרגישה מחויבת לסטנדרט חינוכי לפיו היא לא תחיה עם גבר אחר כל עוד היא נשואה. בנוסף לכך, לדבריה "יש תחושה שהרבנות אורבת ומחפשת אותך, ןאם את יוצאת עם מישהו את פסולה. אם יראו אותך עם גבר, אין לך סיכוי לקבל גט. לכל אישה עגונה יש פחד מהרבנות, שהיא לא תתנהג 'כמו שצריך'. כשאת עגונה את נתונה לחסדי הרבנים, ואת נזהרת לא לעשות מהלך שישבש את העניינים. עד היום לא הצלחתי לעשות את הסוויץ' הזה בראש, שמותר לי, שהרבנים לא יכולים להגיד לי כלום".

במבט קדימה אל מה שמצפה לה בחייה, הלן לא אופטימית, אבל מנסה לעשות כל שביכולתה כדי שאחרות לא יחוו את מה שהיא נאלצה לעבור: "עברתי עשר שנות נישואים עם בעל מתעלל, ועשר שנות בתי משפט. התחלתי כשהייתי בת 30, והיום אני בת 50. איזו תקווה יכולה להיות לי?" היא אומרת בכאב. "התקווה היחידה שיש לי היא שילמדו ממה שעברתי. אני דואגת לדבר בכל פורום שאני יכולה וליידע זוגות צעירים במה שעברתי כדי שיעשו הסכם קדם-נישואין. אני מסבירה ומדברת, שחלילה לא יעשו את השגיאות שאני עשיתי. אני רוצה שישמעו אותי. אני רוצה לעורר את המערכת, לתבוע את המדינה. הבעל שלי הוא פסיכופת, אבל המדינה היא זאת שנתנה לו את הכוח להפיל אותי".

לקריאת המאמר כפי שפורסם במקור בהרחבה.

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה