סיפור על גמרא, בירה וחלומות

מה הקשר בין פרנקפורט, בוסטון, בית מדרש, מסעדה וצ'יפס יהודי? אז זהו, מסתבר שיש קשר מעניין מאוד. כתבה שפורסמה ב- Jewish Insider בתחילת אוגוסט על הקמתו של בית מדרש-מסעדה בבוסטון משכה את תשומת ליבי ויצאתי לחקור.

אני חובב את בתי פרת של המדרשה ופוקד אותם לא מעט (יותר בתל אביב מאשר בירושלים). דמיינו שהמקום יהפוך בערב לבר-מסעדה עם מנות טעימות עטופות בסיפור יהודי, כוסות שיכר מקוצף, וריח חזק של עץ אלון. מרגיש פתאום כמו איזו סצנה מהארי פוטר, בכל מקרה, הצלחתם לדמיין? משהו דומה הולך לקרות בקרוב ב-'לרהאוס' שעתיד לקום אחרי החגים בפאתי בוסטון.

הסיפור שלנו מתחיל עם פרנץ רוזנצווייג (1886-1929) שהיה פילוסוף יהודי-גרמני, מחנך ומתרגם, שביקש להפיח חיים באקלים האינטלקטואלי היהודי בפרנקפורט של 1920. באותה שנה הוא הקים את לרהאוס ('בית לימוד' בגרמנית) מוסד בו עברו במרוצת השנים כ-1,000 לומדים אשר הקשיבו להרצאות ותוכן שהותאם ליהדות החילונית של אותה תקופה. חלק מאותם לומדים ומרצים שפקדו את המקום היו ש"י עגנון, מרטין בובר וגרשם שלום. רוזנצווייג ושותפיו ביקשו להנגיש את עולם התוכן של הלימוד היהודי שהיה מוגבל באותה תקופה רק לכותלי בתי המדרש התורניים. ה-לרהאוס המקורי נסגר בסופו של דבר ב-1938 כשהחלו לנשוב רוחות המלחמה באירופה אך נשמתו של המוסד וההשראה שהוא חולל, נותרו חיים. לפנינו כעת נסיון חדש, והפעם באופן המכוון באופן מדויק יותר למקור, ליוזמה מרעננת בתחום זה עשר דקות מבוסטון, מסצ'וסטס.

התקשורת המקומית מתארת את לרהאוס כמסבאה יהודית או פאב אירי שהתחפש לפאב יהודי. לרהאוס ממוקם בקו התפר בין שתי עיירות סומרוויל (Somerville) וקיימברידג' (Cambridge) המזוהות על ידי המקומיים כשתי שכונות גדולות של בוסטון-רבתי, כלומר, הרחבה של בוסטון לכיוון צפון מערב. המיקום נבחר לאור הפוטנציאל הדמוגרפי האיכותי שהוא טומן בחובו. על פי היזמים, האזור כולל אוכלוסייה גדולה של מבוגרים-צעירים יהודים (Young adults), בוגרי תארים אקדמיים, המחפשים שירותים, תוכן ופעילויות יהודיות אך לא זוכים למענה איכותי ולמעשה ההיצע אינו עומד בביקוש. כמה רחובות משם שוכן לו טמפל בית-שלום הידוע גם בכינוי 'בית הכנסת של רחוב טרמונט' ובו קהילה אורתודוקסית ליברלית הכוללת צעירים רבים. במרחק קצר משם נמצאים מוסדות אקדמיה ידועים כמו אוניברסיטת הרווארד, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ואוניברסיטת טאפטס ובהם גם סניפים של הילל ו-'חב"ד בקמפוס' אך גופים אלו לא מצליחים לספק מענה איכותי לאוכלוסיית בוגרי האקדמיה, המבוגרים-הצעירים, אשר עושים את צעדיהם הראשונים בעולם התעסוקה ונמצאים בדרך להקמת משפחה.

לרהאוס עתיד לפעול במהלך שעות היום כבית מדרש לבעלי מנוי בלבד. החברים (בעלי המנוי) יוכלו להגיע ללימוד עצמאי, לימוד בחברותא או בקבוצות. בשעות הערב המקום ייפתח לציבור כבר-מסעדה ובו תפריט מגוון המציע מנות ומשקאות שעוצבו בהשראת העולם היהודי. לדוגמה, המבקרים יוכלו להנות מ-"אספרסו מרטיני-תימני" או "צ'יפס הרציף הישן", מאכל המבקש להתכתב עם ההיסטוריה של הגירת היהודים לאזור בוסטון. האוכל יהיה כשר בהשגחה אך ללא בשר ועל כן התקבלה החלטה על ידי היזמים לסגור את המקום משישי בצהריים ועד שבת בערב. בשעות הערב, לצד התפריט המגוון, מקווים היזמים להצליח להזמין את האורחים לעסוק גם בלימוד יהודי על ידי "תפריט לימוד" שיוגש לצד תפריט המשקאות והמזון.

היזמים הצעירים של המקום הרב צ'רלי שוורץ וג'ושוע פואר אמנם מגיעים עם נסיון דל בכל הקשור להקמת מסעדה אך שניהם צברו לאורך השנים נסיון חינוכי עשיר אותו הם מתכוונים ליישם במיזם חדש זה. לצידם, הם נהנים מסיוע ושיתופי פעולה עם גופים כמו Jewish Review of Books (בית הוצאה לאור יהודי וידוע), Hebrew College – מוסד ליברלי להכשרת רבנים ורבות שאינו מזוהה עם אף זרם רשמי ביהדות בצורה רשמית, מרכז שלום הרטמן (סניף צפון אמריקה) ומכון הדר (סניף ניו-יורק). המוסד פועל כעמותה רשומה  – 501(c)(3) – ונהנה כעת מתמיכתם של גופים פילנתרופים כגון Combined Jewish Philanthropies (הפדרציה היהודית של בוסטון), קרן ג'ים ג'וזף, קרן נתן, קרן One8, קרן שוסטרמן וקרן אביב.

קצת כמו ניר גונטז' של הארץ החלטתי להרים טלפון לרב שוורץ ולקשקש איתו קצת על המיזם. קצת רקע עליו – בן 40, נשוי ואב. בוגר ה- JTS, המוסד להכשרת רבנים של התנועה הקונסרבטיבית. בוגר של אוברלין קולג' באוהיו ויליד פורטלנד, אורגון. שירת בצה"ל, בחטיבת הנח"ל בתפקיד קרבי בשנים 2003-2005. סיים לאחרונה תפקיד בן ארבע שנים כמנהל הבכיר של תחום החינוך ב- Hillel International. שוורץ ופואר נפגשו במקרה בחדר הכושר אותו פקדו שניהם, הם הפכו לידידים והתקרבו זה אל זה סביב תחביב משותף – נגרות. תוך כדי שעות של עבודה משותפת ושיחה סביב ערמות של נסורת בתקופת הקורונה צץ במוחם הרעיון של לרהאוס, החזון להקמת מסבאה יהודית. ג'ושוע פואר הוא סופר ועיתונאי שלזכותו שני רבי מכר אמריקאים, כמו גם הוא היזם השותף של מיזם ספריא – ספרייה דיגיטלית מקוונת של טקסטים יהודיים. משתף אתכם בכמה קטעים מהשיחה שלנו:

הי, מה שלומך? אז תגיד, מיהו קהל היעד האידיאלי מבחינתך למיזם הזה? "זה לדעתי שילוב של שלוש קטגוריות. ראשית, אנשים שמזהים עצמם כיהודים אבל אין להם הרבה רקע יהודי, או ידע יהודי, ועדיין, הם מתעניינים מעט בנושאים שלנו, והנושאים שלנו מעוררים בהם סקרנות. בקבוצה השנייה ניתן למצוא אנשים שמזהים עצמם כיהודים, עם רקע, והמקום שלנו יעודד אותם לחקור עוד יותר את העולם היהודי. שלישית, אני מדמיין את הקבוצה של ה-'לא-יהודים' שהמקום שלנו יעניין אותם, עליהם מתבסס גם המודל העסקי שלנו. אנחנו צריכים את אותם 'לא-יהודים' שיגיעו לקנות בירה".

כשאתה מדמיין את המקום בעתיד, האם אתם חושבים על כיצד להפוך את המקום הזה ליותר נעים עבור אותם 'לא-יהודים'? האם זה עניין בעל מהות עבורכם?

"אנחנו לא רואים את זה ככה. אנחנו שואלים את עצמנו 'כיצד ניתן להפוך את הנושא של טקסט יהודי למשהו שהוא נגיש, נעים ולא מורכב מידי?'. כיצד אנו הופכים את הרכיב של לימוד יהודי וטקסט יהודי במיזם שלנו לכזה שהוא מעודד מעורבות ועניין ולא הופך להיות משהו שיש בו הטפה. אני מעריך שמישהו לא-יהודי, כשהוא יגיע אלינו, תעבור אצלו המחשבה הזו בראש, כלומר, הוא לא היה רוצה שיטיפו לו. כלומר אני לא חושב על איך אני הופך את המקום הזה ליותר נעים עבור לא-יהודים אלא איך אני מוודא שהלימוד, העיצוב וכל שאר המאפיינים של המקום הם מסבירי פנים לכולם".

בכתבה שפורסמה עליכם צוין כי צעירים בוגרי תואר ראשון ושני, באזור בוסטון, לא מביעים עניין משמעותי בפעילויות של חב"ד ו-'הילל', זה יחסית מובן, מה דעתך על כך?

"יש כמובן הבדל גדול בין סטודנטים לבוגרי תואר. כאשר סיימת את התואר כבר אין בך רצון לקחת חלק בפעילויות מהסוג הזה בקרב מוסדות הקשורים לסטודנטים. באזור של בוסטון יש הרבה צעירים, אחרי תואר, הנמצאים בשגרת עבודה, שלא הולכים ל-'הילל' ומחפשים משהו אחר. יש כמובן גם שישה בתים של 'מוישה האוס', והם עושים עבודה נהדרת, אך גם במקרה הזה יש הרבה צעירים שנמנעים מלהגיע לשם. חשוב לזכור עוד דבר, לגבי מוישה האוס, הוא שהאיכות של התוכן לא תמיד ברמה גבוהה מאוד, זה תלוי ביכולות של הדיירים בכל בית. כמובן שלא כולם יהיו מעוניינים במה שאנחנו מציעים, למרות שאני חושב שהרבה מאוד אנשים הולכים להביע עניין. ולצד זאת, אני מכיר בזה שהמקום שלנו לא הולך להתאים לכולם, למשל, אם אתה אדם שקשה לו עם אלכוהול, כנראה שיהיה לך קשה להנות אצלנו, ואנחנו מכירים בזה. אם למשל מישהו היה יוזם אצלנו דיאלוג יהודי-מוסלמי אז ברור שאנחנו לא המקום המתאים לכך (בגלל האלכוהול). הייתי רוצה שנהיה אטרקטיביים עבור כולם אבל אני מבין שזה לא אפשרי. אני חושב שהמיזם שלנו מדבר אל אנשים שהמוסדות הישנים של היהדות לא מדברים אליהם. אנשים שנכנסים אל בית כנסת ולא מרגישים שייכים לשם, הם לא מרגישים שהם היו רוצים לבלות שם זמן. אולי גם במוישה האוס הם לא מרגישים בנוח. אבל בתוך מסעדה-בר-בית מדרש, שהכל מעוצב ונעים, הייתי רוצה להאמין שיהיה להם מאוד נוח. זה מבחינתי "מקום שלישי" זה לא הבית (ראשון) וזה לא עבודה (שני)".

כיצד אתה תופש את קהל היעד שלכם כרגע שעל פי מחקרים שונים ניכר שהוא מחפש להיות שייך למשהו, להיות חלק מקהילה?

"אני חושב שזה לא קשור רק לשייכות לקהילה. יש הרבה בדידות שהועצמה בתקופת הקורונה, ויש עכשיו דיון מחודש ומועצם סביב השאלה 'מה זה אומר להתחבר עם אנשים אחרים כיום?'. ואני תמיד אומר, זה לא יהיה מרחב וירטואלי, זה מרחב הכרות פיזי שבו הולכת להיות לכם אינטראקציה עם אנשים אמיתיים אחרים. עבור אנשים מסוימים זה גם סיכון, זה מפחיד. קהילה זה חלק מזה, כן, אבל יותר החיבור, תחושת חיבור ושייכות בין אנשים שונים. האם זה יהפוך לבית כנסת? לא. זה מקום שבו אנשים יוכלו להתחבר זה לזה דרך טקסט, משקה טוב ואוכל" (בהמשך דבריו הוא כן ציין שבכוונתו לקיים בחלל מניינים במהלך היום).

יש לי תחושה שהמיזם הזה הולך קודם כל להיות אטרקטיבי עבור גברים מאשר נשים, מה דעתך על כך?

"זה משהו שחשבנו עליו הרבה, גם בצד של העיצוב. כיצד לאזן בין הדברים. מעצבת הפנים שלנו והאדריכלית, שתיהן נשים. אני במקור דחפתי את זה למקום של 'בר וויסקי' ואז הן דחפו מהצד שלהן למקום אחר שמבקש לשאול איך הופכים חלל למקום שהוא יותר מזמין עבור כל המגדרים. צריך במיזם כזה לשאול מהי האווירה או מהי התחושה שהייתי רוצה לייצר אצל אותם אנשים שנכנסים בפעם הראשונה למקום? אילו תמונות היינו רוצים לשים על הקיר? אילו דמויות נרצה להבליט? איזה ספרים יש לנו על הקיר? זה מצריך חשיבה מאוד רצינית. אנחנו כן נרצה כאן למשל חומרי קריאה שמדברים אל קהילת הלהט"ב, לצד חומרים שהם יותר פמיניסטיים. גם לגבי התפריט, כיצד התפריט מדבר אל עוד קבוצות חוץ מגברים? כאן גם נכנסת ההחלטה לא להגיש בשר, וזה לא בגלל עניין של כשרות אלא כדי להיות יותר מזמיני פנים כלפי כולם. אז יש חשיבה רבה על הנושא הזה, מסוג הריפוד על המושבים ועד הדוברים שנרצה להזמין להרצאות".

האם מעסיקה אתכם שאלה 'מיהו יהודי'? כלומר, מהי סוג היהדות של האורחים שלכם? 

"בהחלט לא, זה לא נוגע לנו. זה לא נושא של הדור הזה. כשאני שואל מישהו 'מה הופך אותך ליהודי?' (What makes you Jewish) הייתי רוצה שהוא יהיה מסוגל להגיד 'אני לומד' (טקסט יהודי). כלומר, התשובות הרגילות של 'אני הולך לבית כנסת' או 'ההורים שלי יהודים' אלו תשובות שפחות מדברות אליי במקום הזה. אספר לך אנקדוטה בהקשר לכך. מעבר לפינה, לא רחוק מפה, יש בית קפה נחמד. ישבתי שם, ומישהו ניגש אליי ושאל אותי 'אתה צ'ארלי, זה שפותח את לרהאוס?', והשבתי לו 'כן'. התחלנו לדבר זה עם זה, הוא גר פה בשכונה, הוא מתרגש לקראת פתיחת המקום, ואז שאלתי אותו 'האם אתה יהודי?', והוא השיב 'אה לא, אבל אשתי יהודייה. אנחנו מאוד מתרגשים להגיע'. זה אומר הכל מבחינתי, בחור לא יהודי, נשוי ליהודייה, ניגש לשוחח עם רב ברחוב, והוא מתרגש לקראת פרויקט יהודי, ואני מניח שזה מישהו שבחיים לא היה מגיע לבית כנסת. זה חלל שמרגש אותו להיכנס אליו ביחד עם אשתו. זה תמצית הפוטנציאל של המיזם הזה מבחינתי".

מהי הקיבולת של המקום?

"בגדול מדובר על 170 איש. אבל באירוע רגיל אני מכוון לכך שיהיו 70 עד 90 איש. בסיטואציה של מניין (לתפילה) אני מאמין שנוכל לארח 120 איש, כמו בכנסת ישראל. זה בר גדול אבל זה לא מקום להופעות גדולות".

סיימתי את השיחה עם איחולי הצלחה לרב שוורץ על המיזם. ניכר כי ההתרגשות של הרב צ'ארלי שוורץ היא מדבקת באופן כזה שקשה להתעלם ממנה ואף בי מתפתחת ציפייה וסקרנות רבה כלפי ההצלחה העתידית של המיזם והאופן שבו הוא הולך לקרום עור וגידים. זה בהחלט מרשים לראות צעירים יהודים הבוחרים לחדש ולהוביל ביצירתיות עשייה יזמית המבקשת להנגיש את היהדות לבני-דורה באופן המותאם לתקופת חיינו זו, וזאת מבלי להתבייש באוצרות היהדות שהם הטקסטים והכתובים העתיקים. הנה כמה נקודות מחשבה נוספות.

עולה בי תהייה לגבי ההיבט העסקי של היוזמה, כפי שמציין זאת גם שוורץ בעצמו, על היכולת של המקום לכלכל את עצמו. כלומר, מה הם המדדים שלפיהם ניתן יהיה להעריך את אורך החיים של המיזם? כמה מבקרים צריכים לבקר במקום מידי בערב כל חודש על מנת לתמוך את פעילות בית המדרש לאורך היום? מה תהיה עלות דמי החברים המעוניינים לפקוד את בית המדרש? מהו אורך החיים של המיזם כעת לאור התרומות השונות שנאספו לטובתו מתורמים אישיים ומקרנות? אלו שאלות שיש לתת עליהן את הדעת בבואנו לבחון מיזם המהווה נקודת מפגש בין יוזמה עסקית ליוזמה חברתית.

ומה לגבי היבטים חברתיים? האם וכיצד מיזם המבקש להיות 'מסביר פנים לכולם' יכול לשמור על קווים ברורים של הגדרה עצמית? כלומר, האם יהיה זה נבון לטעון כי בית מדרש כזה חייב להגדיר לעצמו 'מי הם היהודים שאנו מחפשים?' על מנת להצליח להיות ייחודי ובעל ערך מוסף? בניסוח אחר, האם האמירה כי 'כולם מוזמנים לכאן, לא משנה מי הם', כפי שעולה מרוח הדברים של הרב שוורץ אינה מהווה מקל בגלגלים למקום המבקש למשוך אליו אוכלוסייה יהודית המתאפיינת בהתנהגות ובמאפיינים ייחודיים? 

חיבור לשטח? לאחר השיחה עם הרב שוורץ, ועיון בשני מחקרים מקיפים שפורסמו לאחרונה על יהדות בוסטון מטעם אוניברסיטת ברנדייס, אפשר בהחלט לומר שהמיזם אכן לוקח בחשבון את מאפייני היסוד של הדמוגרפיה אליה הוא מכוון. בית המדרש בשעות היום, והבר-מסעדה בשעות הערב, יוכלו להוות מקום כינוס מרענן עבור יהודים צעירים שלא מוכנים להתחייב להגיע לאירוע רשמי הכולל הרשמה מראש ומעוניינים להיות מסוגלים 'לקפוץ' לאירוע מזדמן במקום שהוא מסביר פנים, נעים, מודרני המתכתב עם סגנון חייהם. מנגד, אי התאמה בולטת לכך היא ההחלטה הנוכחית להפוך את בית המדרש לכזה הפתוח לבעלי מנוי בלבד, כאן בהחלט ניכרת סוגיית המחויבות.

אני מסיים את החקירה הקטנה שלי עם חיוך, אופטימי לקראת הפתיחה של המקום אחרי החגים ומלא בסקרנות ורצון להגיע לשם לביקור. אם המקום הזה יצליח, אין ספק שרבים יבקשו לשחזר את ההצלחה ולהקים מקומות דומים ונוספים בערים רלוונטיות. ומה לגבי ישראל? האם בישראל יש כיום מקום המשלב לימוד יהדות לצד שירותי מזון ושתייה? האם יש פוטנציאל למקום כזה בירושלים, תל אביב או עיר אחרת? זו יכולה להיות שאלה נהדרת לדיון המשך.