עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת | דברים לפרשת בראשית

מתחילים מהתחלה, אבל ממש.
פרשת בראשית, בריאת העולם, ששה ימים שבכל יום מתחדש משהו על קודמו; אור וחושך, לילה ויום, ים ויבשה, ארץ ושמים, צמחים, מאורות, עופות ודגים, כל החיה כולה והאדם. בתוך כל אלה אני רוצה להתייחס לרגע שכמעט לא קיים.
כשכמעט נגמר הכול ומסתיים פרק א' במילים "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי", ברגע שלפני תחילת פרק ב', נכתב: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". אנחנו נעצרים לזמן שהוא לא זמן – בין השמשות של ערב שבת, השבת הראשונה בעולם. מספרת לנו המשנה במסכת אבות שעשרה דברים נבראו ברגע הזה שבין קודש לחול:

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות פרק ה').

על הסף הכסוף שבין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם הטבע לעולם הפלא, ברגע האחרון שבו עוד "מותר" לבורא לעסוק במלאכת חולין אך כבר הילת הרוחניות שואבת את הנברא למעין עולם הבא של שבת – מגיעים תיקונים של הרגע האחרון. ששה ימים עמל הבורא על עולמו, על חוקי הטבע, הגבולות והכללים. לאור הוא נותן את היום ולחושך את הלילה, לים וליבשה קובע גבולות ברורים, וכך גם לשמש לירח ולכוכבים. הכל ברור ותחום ומכאן הוא אמור לתפקד לבד. אבל ברגע האחרון נבראים כל הדברים הנוספים, כל מה שאמור להיכנס לפעולה כשהתכנון הרגיל לא יפעל.
מעניין מאוד לחשוב מה מספרים לנו חז"ל בכל אחת מהדוגמאות. תמי ביטון (גילוי נאות: המדריכה שלי מבני עקיבא 🙂 והיום ראש מדרשת באר בירוחם) כתבה מקסים על מה מסמל כל אחד מהדברים השונים.
מצטט כאן חלקית:

הקשת: השלמה, הכלה, ויתור. הסמל להשלמתו של האל עם כך שיצר לב האדם רע מנעוריו והמסקנה המתבקשת שלא להגיב עוד בטוטאליות. הקשת מעניקה את הכוח לסלוח, להכיר במוגבלות, לחיות בחלקי ולשמוח בו.
המן: מידתיות, הסתפקות, אמון. לא לאגור את החיים מעבר לצורך, לחיות את ההווה במלאותו, להאמין כי יבוא מחר ויביא בכנפיו את ברכתו.
השמיר: פתרון, גמישות, חשיבה אלטרנטיבית. התולעת הקטנה המסוגלת לבקע אבני גזית מהווה דוגמא לחשיבה יצירתית, לא שגרתית, המגייסת את הדמיוני והמופלא כדי לפתור בעיות גדולות. .
אילו של אברהם אבינו: פתרון, גילוי, פקיחת עיניים. האיל של סוף העקדה המתין לתפקידו בסיפור כשהוא אחוז בסבך מששת ימי בראשית. הוא מודיע לנו כי הפתרונות קיימים בעולם עוד לפני הבעיות וכי צריך לשאת עיניים כדי להבחין בהם בסמוך לנו.

מעבר לזה יפה לחשוב על האמירה עצמה של חז"ל. אנחנו מתחילים ספר של עולם שנברא, של טבע שאמור לתפקד. משהו שהתחיל פעם – אבל מאז יש לו חוקים קבועים. מאוד משמעותי לחז"ל לומר שזה לא חזות הכול, שגם הבורא עצמו מכריז כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל וכי הבריאה המושלמת ביותר לא תתאים לכל אדם ולכל זמן. ברגעים האחרונים של הבריאה מכריז הבורא כי היא לא מושלמת והחיים והסיפור האמיתי של האנושות ושל עם ישראל – שיתחיל להיכתב כבר בהמשך הפרק – הוא מעבר לכל כלל. זה הופך את כל מה שנקרא מפרק ב' ואילך לסיפור שבכל רגע מספר על עצמו שהיה יכול להתרחש גם אחרת ואת החיים שלנו לחיים שלמים של התחלות חדשות.
היכולת הזאת להתחדש כל פעם היא הדבר הראשון שנברא: "בראשית – ברא א-להים".

שבת שלום,
דני.