בת הזוג שלי, דניאל, עובדת בפנימייה לנוער בסיכון של ילדים של מהגרי עבודה. בדרך כלל ילדים פיליפינים להורים שעובדים בעבודות סיעודיות עם בני הגיל השלישי. לפני כשבוע הלכנו להצגה שהנערים העלו על רות המואביה. המגילה מספרת שאלימלך ובניו יורדים למואב עקב הרעב בארץ, ובניו נושאים שתי נשים מואביות, את רות וערפה. לאחר כמה שנים, מתים בניו של אלימלך. ערפה מחליטה להישאר במואב ואילו רות מחליטה ללכת לארץ ישראל לאחר שנגמר הרעב. כאמור, רות התחתנה עם בועז לאחר שייבם אותה וזכתה שיוולד ממנה לאחר כמה דורות דוד המלך. אני לומד מהסיפור הזה שני מסרים חשובים. הראשון הוא שמידת החסד היא מידה שבה ראוי לנהוג. גם כאשר החוק היהודי אינו מאפשר ליהודים להינשא לנשים נכריות, עדיין עלינו לגלות חמלה כלפי הזר. המסר השני הוא – אפילו אדם שלא נולד יהודי יכול להיחשב יהודי וכחלק מהמורשת היהודית.
דניאל הרגישה את המועקה הנפשית שיושבת על הנערים שהיא מטפלת בהם במסירות רבה יומם וליל. בתחילת ההצגה, עמד אחד הנערים והקריא מכתב שהוא כתב על כך שהוא ישראלי לכל דבר, אך המדינה אינה מחשיבה אותו ככזה. "אני ישראלי, אני חוגג את החגים הישראלים, אני מדבר את השפה העברית, אך המדינה אינה מכירה בי. למה לי להשקיע בבגרות אם אני יודע שכשאגיע לגיל 18 יגרשו אותי מפה?". דניאל מספרת, שכשהם נבחנים בבגרויות בבתי הספר והולכים לגיליון הציונים כדי לחפש את הציון שלהם – אין להם מספר זהות שלידו מופיע הציון. חזרנו מההצגה רצוצים ושבורי לב. היא משקיעה את זמנה ומרצה במסירות רבה עבור אותם נערים כשהמדינה בכלל לא מכירה בהם. היא אוספת עבורם בגדים מכל רחבי העיר, לפעמים מספסלים, לפעמים מפעילה קשרים כדי להשיג אותם. היא חוזרת הביתה בשעות מאוחרות, ומספרת לי כמה היום שלה היה קשה. על כל הריבים הקטנים שמתרחשים שם, מי חטף עונש של שטיפת כלים כי הוא דיבר לא יפה ומי הולך לישון מוקדם השבוע בגלל שלא חזר בזמן לפנימייה. היא עושה עבודת קודש עבור נערים שעתידם לוט בערפל.
הנערים אינם רואים עתיד בארץ וניתן להרגיש את הייאוש שהם חשים. היא מנסה לשכנע אותם להשקיע בלימודים ומסבירה להם שאם יקבלו ציונים טובים, יש סיכוי גבוה יותר שהם יקבלו מלגות ואף אזרחות ישראלית. אני נזכר בכתבה שקראתי לא מזמן, על בלסינג אפריפה- אתלט מצטיין ממוצא גנאי שזכה בתואר אלוף העולם בריצת 200 מטר. הוא מספר בכתבה על המאבק שלו לאזרחות ורק כאשר ראו באיגוד הספורט הישראלי שבלסינג מאוד מצליח בתחומו הם החליטו לאפשר לו להתחרות תחת הדגל הישראלי וכן להעניק לו אזרחות. כמה זה עצוב שהמדינה משקיעה באנשים רק אם יש להם ערך. היא מעריכה את שוויים ועל פי כך מחליטה האם כדאי להעניק להם אזרחות ולהשאיר אותם פה. אני רואה במדיניות הזאת ניצול ציני של אנשים שבאים ממדינות חלשות. המדינה אומרת – לאנשים יש ערך כאשר הם מביאים לנו מדליית זהב, או מטפלים בהורים שלנו, אך אין להם ערך כאשר הם דורשים מאיתנו זכויות.
הממשלה נותנת אשרות עבודה לאותם עובדים זרים, אבל אם נולדים להם ילדים, הם וכל המשפחה מועדים לגירוש מהארץ. קשה לי המחשבה שאנחנו מביאים אנשים לארץ שלנו לטפל בסבים וסבתות שלנו ואנחנו שוללים מהם את הזכות הבסיסית למשפחה – בעיניי זו מציאות אבסורדית שאל לנו לתת לה יד.
אני אסיים בפסוק מישעיהו נו: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים." כפי שאנחנו יודעים, בית תפילה הוא יותר מרק מקום שמתפללים בו, הוא גם מקום התכנסות עבור קהילה שלימה שמספקת את הצרכים הבסיסיים של כל החברים בה. אתפלל עבור כל אותם תושבים זרים שישראל תהפוך לבית עבורם ויגשימו בה את כל חלומותיהם.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
נושא כל כך חשוב! תודה לך על שהעלאת אותו בצורה כזו כנה ואמיתית 🙂
נושא מורכב ושברירי. תודה שהעלת אותו על סדר היום!