על החורבן הצפוי והרשות הנתונה

נעה דרור

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

ואמנם ידענו, תראי, ידענו שיש סכנה, כלומר לא סכנה, וודאות לחורבן. כן, את צודקת, כבר התחילו שריפות, והצפות, והגירה, כל אלה התחילו, אבל המזגן בחדר היה נעים, והדד-ליין להגשה היה למחר, והיו כאלה שאמרו שהתחזיות מוגזמות, ואני לא הבנתי בזה כלום.
לכל מי שלא ניסתה לבצע את המשימה המעניינת ולתחקר את סבא וסבתא על הנושאים השנויים במחלוקת הללו – אני ממליצה בחום. התשובות מרתקות בעיניי, ובדרך כלל כוללות שלב של משיכת כתפיים שמלווה באמירה: "בזמנו זה היה אחרת". 

לפעמים, אל תצחקו, כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו יושבות בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ של צעירים, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר? 

כי בואו. אין מחלוקת על כך שלצד החכמה הרבה שלדורות הקודמים יש להעביר לנו, יש דברים שפשוט קשה להעלות על הדעת איך סבא וסבתא שלנו (החכמים מאוד!) זרמו איתם. למשל: פרסומות של מוצרים לעקרות בית שמהללות את הדאגה לנוחות של "הגבר שלך" והיום כנראה יגרמו עקצוצי חוסר נוחות לכל קוראת שיש בה טיפת מודעות פמיניסטית; שימוש בכינויים גזעניים שהוצאו זה מכבר מלקסיקון הפוליטיקלי קורקט כמו "כושים"; פרסומות לסיגריות, מוצר הבריאות המתקדם במדינה, שכוללות המלצות חמות ומשכנעות ביותר של רופאים (ולמתקדמים: ז'קטים לנשים שכוללים כריות כתפיים של שחקני פוטבול. פיגוע אופנתי שאין עליו מחילה). 

לכל מי שלא ניסתה לבצע את המשימה המעניינת ולתחקר את סבא וסבתא על הנושאים השנויים במחלוקת הללו – אני ממליצה בחום. התשובות מרתקות בעיניי, ובדרך כלל כוללות שלב של משיכת כתפיים שמלווה באמירה הלא פוטרת אך הכנה: "בזמנו זה היה אחרת". 

תכלס, מובן. ועם-זאת: נו באמת.

ואז, בעודי מחייכת מבחוץ ומשתדלת להכיל את הביקורת שלי מבפנים, אני עושה "הרץ קדימה" בדמיון לעוד 60 שנה, ורואה את הבחורה הצעירה והנמרצת הזו שדומה לי קצת (רק קצת, בכל זאת עברו שני דורות). ולפתע היא כבר לא יושבת בנחת על שרפרף העץ, אלא עומדת מולי. ומאחוריה – רקע שלם של סרט דיסטופי. שריפות משתוללות, יערות מתייבשים למוות, קרחונים מפשירים, הים עולה על גדותיו ומטביע ערים. ופתאום חם לי, חם מאוד, חם מדי; ולא ברור אם זה מהטמפרטורה או מהמבט הנוקב שהבחורה הזו נועצת בי, סלחני הרבה פחות מזה שאני מביטה בו על סבא וסבתא שלי. "אבל בזמנו זה היה אחרת", אני מנסה לומר לה בגמגום לא משוכנע,  "בזמנו…" ובעצם, אני מנסה להגיד לה, מה רצית שאעשה? בסך הכל הייתי צעירה שמנסה לשרוד במדינה לא פשוטה ממילא, והיה יוקר מחיה, והיו לימודים עמוסים, פיגועים ומלחמות מדי כמה חודשים ושנים. ואמנם ידענו, תראי, ידענו שיש סכנה, כלומר לא סכנה, וודאות לחורבן. כן, את צודקת, כבר התחילו שריפות, והצפות, והגירה, כל אלה התחילו, אבל המזגן בחדר היה נעים, והדד-ליין להגשה היה למחר, והיו כאלה שאמרו שהתחזיות מוגזמות, ואני לא הבנתי בזה כלום. את שומעת, כלום. מה רצית שאעשה?!

ופתאום אני שמה לב שאני מצטדקת בפני חלל האוויר. הצעירה נעלמה, ומאחוריה נשאר רק עולם חרב. ואני הרי צודקת, צודקת כל כך. הרי מה יכולתי לעשות. ובעצם, למה לא באמת ניסיתי. 

—————————————————————————

ובשלב הדרמטי הזה שבו דיכאתי אתכם ואת עצמי עד עפר, הדמיון מסתיים והמוח שלי נזכר שבעצם יש כמה נקודות אור בסיפור שמזכירות לי שאולי בכל זאת – הרשות נתונה, ולו במעט.  

אבא שלי היקר, לדוגמא, שהוא נקודת אור בפני עצמו, לא מחכה שהנכדים שלו ישאלו אותו שאלות נוקבות. באורך רוח ואמונה אין קץ הוא מוביל את המאבק החברתי של "מצילים את הצין" נגד חברות ענק מזהמות. זה דורש הרבה אומץ, תאמינו לי. אבל לפחות – שלא כמוני, בינתיים –  גם אנחנו וגם הוא נוכל לדעת בבוא היום  שעשה כל מה שהיה יכול בשביל לא להותיר לילדות שלו עולם חרב (אם כי תכלס זה יוציא אותי יותר רע בפני הנכדה העתידית שלי, לא?)

https://www.facebook.com/SaveTSINfromICL

חוץ מזה, ברגעים קצת יותר אמביציוזיים אך מבולבלים, כשאני נורא רוצה לעשות משהו אבל לא יודעת מאיפה להתחיל, אני חוזרת לפוסט של שיר (הידועה בכינוי "שיר האלופה") – שבאופן כללי מסביר בדיוק את זה. 

https://www.facebook.com/shir.shafran/posts/pfbid0BfzWYEir8ytqBVAoAhtWguJur3jUrHiSp552d5R7HuGuyXQaqRaM6JyGiEBEQyU3l

והדבר הכי מעודד, אולי, בשורה התחתונה – שאני בת 27, ושהנכדה שלי בעלת העיניים הנוקבות עוד לא נולדה, מה שאומר שאולי עוד יש לי ולאנושות סיכוי לתת לה במתנה חיים ולא חורבן. ואין לי מושג איך, תאמינו לי. אבל גם אני וגם היא העתידיות נהיה חייבות לדעת שניסיתי. 

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. שני ג'רבי

    הי נעה, תודה כתבת ממש יפה ובחלקים מסוימים אפילו מצמרר.
    זה כל כך מטריד, ומצד שני לפעמים אני מודה שאני פשוט מרגישה כמו טיפה בים וזה ממש חוסם אותי מלעשות משהו. מה אני כבר יכולה לעשות? מה אנחנו כבר יכולות לעשות מול תעצומות הנזק שכבר נגרם ועוד יגרם?

    אני ממש אשמח לשמוע תגובות שאולי יעוררו בי מוטיבציה ואופטימיות.

    שוב תודה,
    שני

    1. שיר שפרן

      היי שני יקרה!
      קודם כל אני ממש שמחה שהעלית את המחשבות האלה על הכתב, שאחרים בוודאות חשבו בלב…
      עפ"י תפיסת עולמי, אנחנו תמיד עושים ומשפיעים, בין אם החלטנו באופן רצוני ובין אם לאו, בין אם אנו מודעים ובין אם לאו. ההתחממות היא תוצר של פעולות אנושיות, של מעשים. אז כפי שאנו יכולות לעשות ולהשפיע באופן לא מודע בווקטורים שאיננו מעוניינות בהם, עד לכדי הכחדת חיות ואסונות, כך אנחנו יכולים לעשות ולהשפיע באופן מודע בכיוון השני אל תיקון עולם, בעצם כמו במגוון תחומים אחרים בחיים.

      איך פרקטית אפשר לעשות זאת? יש אלפי דרכים, את מקצתם פירטתי בפוסט שנעה פה קישרה אליו (הבנתי שהייתה בעיה בהתחלה עם הטמעת הקישור, עכשיו זה מופיע). אני כמובן נבוכה ומוחמאת שהיא בחרה להפנות למשהו שכתבתי, אבל אבלע זאת כי אני מרגישה שרבים ורבות כמוך מעוניינים לעשות ולא יודעים כיצד. לצערי אין מספיק שיח על אלפי הפתרונות הקיימים.

      שימי לב לסעיף מס' 18 בפוסט, שכל כולו השראה ממיכה גודמן 🙂
      כפי ששיח ההכל או כלום בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצר תקיעות וחוסר מעש, אני מרגישה שהדבר נכון להרבה תחומים אחרים בחיינו. לעניות דעתי, בהקשר האקלימי, שורש הדבר שיוצר תחושות כמו שאת מתארת של "טיפה בים", שחוסמות אותך מעשייה, הוא אוצר המילים הבומבסטי והנפוץ: "לפתור את משבר האקלים", "לעצור את ההתחממות". אמאלה. איך ניגשים לדבר כזה בכלל? ומה הסיכוי? אני מאמינה גדולה שאם נשנה את אוצר המילים שלנו ל"צמצום","האטה", "מיתון", "בלימה", משהו פתאום יראה נגיש יותר, מפחיד פחות, והחומות הרגשיים שכרגע חוסמים יפלו.

      יש משפט שאני מאוד מתחברת אליו: Think global, act local.
      אני מציעה לך שני לנסות, ולו לרגע קט, להסיט את תשומת הלב האוטומטית מהזווית הגלובלית, מה"לפתור את ההתחממות העולמית". נסי לרגע להתמקד במקומך כאחת ממובילות קהילה (של אלפי א.נשים!), במקומך כתושבת שכונה, במקומך במשפחה, בין חברים… האם שם את יכולה לשוב לחוש משמעותית ובת השפעה?

      ומילה אחרונה על האם אנחנו משפיעים או לא. לעניות דעתי, מדובר בפונקציה ישירה של הסיפורים התרבותיים שעליהם גדלנו. האם יגידו לנער בן 17 "מה זה משנה אם תתגייס או שלא תתגייס, אתה תהיה טיפה בים"? הרי גדלנו על סיפור הפוך לחלוטין, על כך שגם חייל אחד בין מאות אלפים משנה ומשפיע. אז למה אותו קו חשיבה לא יכול להיות תקף למגוון תחומים אחרינו בחיינו? אולי שווה לשנות את הסיפור 🙂

      אני סקרנית לקרוא מה עולה אצלך בעקבות הדברים האלה, אשמח לקרוא כל דעה או מחשבה 🙂
      שתהיה שבת שלום!

      1. שני

        הי שיר יקרה 🙂
        קודם כל ממש תודה שהשקעת וענית.
        זה באמת נראה פוסט מעולה! בדיוק מה שחיפשתי.

        אגב, אנחנו פחות מסכימות על סעיף 13, אני יודעת שזה קטע לאחרונה, אבל יש שיקולים נוספים וחשובים לעשות בדיוק את ההפך, במיוחד בישראל. זה דווקא מסוג הדברים הקשים שמרחיקים מגזרים מסוימים מלהתחבר לשיחה על משבר האקלים לצערי.

        אגב, מצטערת שאני מביכה אותך עוד קצת, אבל היה ממש מעורר גאווה לקרוא על היוזמה החכמה והנהדרת שלך בפוסט של נשיא המדינה בכבודו 🙂 https://bit.ly/3BNh8Tb

        1. שיר שפרן

          את בהחלט יודעת להביך! 🤫
          תודה, ושמחה שהפוסט עזר לך 🙂

          לגבי 13 – יודעת ששנוי במחלוקת, בלשון המעטה… שימי לב אבל לנוסח השונה, לרוב הנושא הזה מדובר אחרת, בצורה שבאמת יוצרת המון אנטי… לדעתי חלק מההתנגדות נובעת ממיסקונספציה. אפילו חבר הכנסת אלון טל, מייסד פורום "צפוף", שערך מחקרים אקדמיים בנושא הצפיפות בישראל ומי שמוביל את השיח בארץ בתחום, אומר בצורה ברורה שאסור שהמדינה תגביל ילודה, המצב כיום הוא שהמדינה מעודדת ילודה בצורה אקטיבית, ושאת זה חייבים להפסיק. ושהירידה בילודה צריכה להיעשות דרך השקעת משאבים בחינוך, השכלה וקידום שיוויון מגדרי. לדעתי לאנשים שלא מכירים את התנועה הסביבתית בישראל קופץ לראש משהו אחר כשהנושא עולה, שיותר דומה למה שקורה בסין… בכנות אני לא מכירה מישהו אחד שתומך בזה, ודאי שלא מארגוני הסביבה הגדולים (אפילו הייתי אומרת שממש הפוך: התאגידים המזהמים שופכים הון כדי להסיט את השיח הציבורי לאחריות הפרט, בעוד ארגוני הסביבה דוגלים בשימת הדגש על המדיניות של ממשלות ועל חברות מזהמות).

  2. נועה בן-צבי

    אני ממש מזדהה עם ההרגשה שלך, שני.
    ניסיתי לחשוב על רעיון שפשוט לבצע ונותן לי קצת אופטימיות: לפני נסיעה בין עירונית עם הרכב, אני מפרסמת בלוח טרמפים כדי לצרף אנשים ולא לנסוע לבד ברכב שמיועד לארבעה-חמישה. (כמובן שעדיף תחבורה ציבורית אבל בכנות זה לא תמיד אפשרי, אז אם כבר יש רכב…)

    נעה, תודה שכתבת ושיתפת! הרעיון של לדמיין שיחה עם הנכדה שלך ממש מקסים ומעניין בעיניי. אפשר קישור לפוסט של שיר האלופה? לא זיהיתי את הרפרנס.

    1. שני

      הי נועה תודה 🙂 וואללה אני צריכה לחזור לעשות את זה.
      נזכרתי שגם לי יש עצה, הזמנתי מעלי-אקספרס מלא שקיות רב-פעמיות ממש בזול ואנחנו הולכים רק איתם לסופר. ממש שימושי וגם המוכרים כבר מזהים אותי כמוזרה עם השקיות.
      אגב אני בעיקר מתקשה – כשאני קונה מלא מדברים באריזות פלסטיק מיותרות, לא מצליחה למצוא חלופה טובה לזה.

כתיבת תגובה

מומלצים:

חנוכת בית, חנוכת חוץ

חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.

קרא/י עוד »

ריקוד של גשם במדבר

בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות

קרא/י עוד »

זה לא נגמר עד שסבא שר

ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)

קרא/י עוד »

הבעיה הבסיסית

למדינת ישראל יש הרבה בעיות. ואנחנו הישראלים אוהבים לדבר על הבעיות שלנו, להסביר איך הגענו לכאן, להציע פתרונות. לפעמים מרגיש שאנחנו מדברים על אותן בעיות כבר שנים אבל לא הרבה משתנה

קרא/י עוד »

סיפור על גמרא, בירה וחלומות

מה הקשר בין פרנקפורט, בוסטון, בית מדרש, מסעדה וצ'יפס יהודי? אז זהו, מסתבר שיש קשר מעניין מאוד. כתבה שפורסמה ב- Jewish Insider בתחילת אוגוסט על הקמתו של בית מדרש-מסעדה בבוסטון משכה את תשומת ליבי ויצאתי לחקור.

קרא/י עוד »

על שני כיסים

בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין אריק איינשטיין לעמיר בניון, בין הפתק שבכיס האחד לפתק שבכיס השני, בין השנה היוצאת לזו שנכנסת. 1. מסופר על

קרא/י עוד »