זכרון, פוסט-טראומה וצמיחה רוחנית

השתתפתי במלחמת צוק איתן כלוחם, ויצאתי כמו רבים אחרים עם פוסט-טראומה. השנים אחרי המלחמה היוו זמן של התבגרות, התפתחות, ובו-בזמן גם טיפול וההתמודדות עם המשבר. קשה לי לנתק את התהליך שעברתי כאדם, מן התהליך השיקומי בו אני עוסק מדי יום. נוסף על כן, זהו חלק מטבעי לנסות לקשר את החוויה האישית שלי למציאות בכלל; בכל אדם משתקפים האנושות והעולם בכלל, ולכן החוויה שלי מאפשרת לי לחרוג מחוץ לגבולות עצמי ועשויה לשפוך אור על אמת גדולה יותר.
בתוך הבירור הפילוסופי חסר המנוח הזה, ביקשתי למצוא פשר בסבל הרב שחוויתי בעקבות האירועים הקשים במלחמה. הטראומה במהותה, חובקת ומשפיעה על כל תחומי החיים, ונצרבת עמוק בגוף ובנפש. מה שריתק אותי יותר מכל הוא, שמעבר לזכרון הרגעים מעוררי האימה ששבו והציפו את עיני-רוחי בתחום המחשבה, גם הגוף שלי סיגל לעצמו דפוסים והרגלים של חרדה וחוסר נחת. הגוף שלי שידר לי שהוא נמצא במצוקה, שאני צריך להיזהר ולהיכנס למגננה, בגלל שהוא המשיך לחוות את הזעזוע, זמן-רב אחרי שיצאתי מכלל סכנה. מתוך כך למדתי על הקשר העמוק והמדהים של הגוף והנפש, שהיה אמור להיות מובן מאליו, לולא התפיסה המערבית-מדעית שאוחזת בתרבות שלנו ומנתקת בין השכל ליתר הווייתנו.

הייתי רוצה לשתף אתכם בתובנותיי אודות טבעם של הזיכרון והטראומה, וכיצד דווקא בהבנת הסבל – אנו עשויים לגדול כבני-אדם.

על הזיכרון והטראומה בגוף
חלק בלתי-נפרד מהווית החיים היומיומית הוא הזיכרון, הרושם העולה בעיני רוחנו ומייצג רגע או אירוע שחווינו. פסיפס הזיכרונות מן העבר, אשר מופיע מתוך מקור מסתורי במוח ובתודעה, ממלא לא פעם גם את ההווה. למעשה, הזיכרון מעצב את ההחלטות והבחירות שלנו כל-הזמן, ואת ההסתכלות שלנו על החיים. האם אפשר לקיים אישיות, זהות, ואורח חיים ללא זיכרון?

אולם הנקודה הפחות ידועה או מדוברת לגבי אופיו של הזיכרון, היא שזיכרון איננו עולה רק כתמונה מוחשית וברורה בתודעה. הזיכרון מתוחכם וחמקמק בהרבה. כאשר אנו חווים אירוע משמעותי, הוא איננו נצרב רק בשכל, אלא שהגוף כולו סופג את האירוע – וכך נוצר, בין היתר, דפוס התנהגותי. לעתים איננו מודעים לכך שהזיכרון קיים בנו, אבל הגוף זוכר, המערכת העצבית זוכרת, ואם נדבר במונחים יותר מופשטים – הנפש והנשמה זוכרות. לכן גם אם איננו תופסים באופן מודע את עליית הזיכרון ונוכחותו, הוא קיים שם, ויש לו השפעה מדהימה ומאלפת על כולנו, כל הזמן.
אחד הביטויים המוכרים והעוצמתיים של ממד הזיכרון הזה הוא פוסט-טראומה. פוסט-טראומה איננו מתבטא רק בפלאשבקים – בתמונות ברורות ומוחשיות של אירוע מן העבר שתופס מקום בתודעה. יתכן כי אדם שחווה חרדה או לחץ פיזי שנובעים מתגובה פוסט-טראומתית, אפילו לא מודע לכך שהם נובעים מתוך זיכרון חווית העבר שגורמת לתופעות הללו בגופו ובנפשו. הגוף והנפש חשות את המועקה הרבה, כאמור, גם אם איננו מודעים לכך ברמת השכל. הטראומה נרשמת כזיכרון עוצמתי, ומאותו רגע הופכת לחלק מהאדם. היא משפיע על גופו, על הרגליו, על תפיסת עולמו, על אמונותיו, על הרגליו. כל זאת מבלי שהאדם בכלל מכיר בעובדה שכל זה קורה לו נוכח הטראומה. זהו כוחו של זיכרון.

פוסט-טראומה, במידה רבה, מהווה חלק מההוויה והזהות שלי. היא מלווה אותי בימים ובלילות, היא מדירה שינה מעיניי ומלווה את היומיום בלחץ וחרדה. היא יכולה לעלות כמועקה בחזה, צורך לבכות, תחושת סכנה ורצון לברוח. לעתים הפוסט-טראומה תופסת צורה של אמונה קודרת, כי העולם הוא מקום אכזרי ושרירותי אשר עלול להמיט אסון בכל רגע. קשה להיות אדם סבלני, אופטימי ונעים כאשר ההוויה הזו עוטפת אותך. אולם עם הזמן, דרך תהליך של טיפול, ריפוי ועיבוד, למדתי להכיר בערך של הפוסט-טראומה. גם לאירועים כואבים שקיימים בזיכרון, יש ערך חיובי. עם הזמן, הגעתי לשתי תובנות חשובות לגבי פוסט-טראומה. ראשית, היא שטראומה היא מנת-חלקם של רוב בני-האדם, ושנית – שהטראומה עשויה להיות חומר גלם לעבודה רוחנית אמתית.

הטראומה היא חלק מהאדם
כולנו נושאים עמנו מטען של מורכבות רגשית, משום שכולנו חווים אירועים שמשאירים חותם עמוק על נפשנו, אשר מעצבים את הווייתנו ואת זהותנו. אותה מורכבות לרוב נוצרת מתוך כאב, סבל, פחד, חוסר-אונים. אנו חווים רגעים כאלו בעיקר בשלב הילדות, משום שכילדים קשה לנו לתפוס או לבטא את העובדה שאמירה או חוויה מסוימת פגעה בנו. למשל, אמירה מעליבה ופוגענית מצד הורה, מורה, חבר לכיתה. כאשר חוויה כזו לא עוברת עיבוד, היא עלולה להיצבר כטראומה. ומכאן, הטראומה נותנת אותותיה על הגוף-נפש, ונהיית חלק מן ההוויה והזהות שלנו.

אין ספק, כי אנשים המאובחנים כפוסט-טראומתיים חוו אירועים מאתגרים וקשים יותר מן הממוצע, ומתוך כך מפתחים תסמינים חמורים יותר. בנוסף, אירועים שונים משפיעים על בני-אדם אחרת, ואנשים בעלי אישיות מסוימת נוטים לספוג פחות את האירוע הבלתי-מעובד לתוך נפשם. חבר טוב שלי השתתף גם הוא במבצע צוק איתן, חווה אירועים מטלטלים, אך מעיד כי המבצע לא הותיר עליו רושם נפשי כבד כמו שלי. אבל בסופו של דבר, כמעט כולנו נושאים זכרונות כאובים אשר מותירים עלינו את חותמם, גם אם באופן בלתי-מודע.

הטראומה של יוסף
כבר מימי המקרא, ניכר כי אלמנט הזיכרון והטראומה מהווה חלק משמעותי בעיצוב הדמויות והסיפורים. על-אף שהסיפור המקראי לא-פעם מקמץ בתיאורי רגש ומחשבה, עדין הוא מצליח להעביר את עולמו הפנימי של דמויות באופן עדין ומחוכם. אוכל להציע כדוגמה את ההבנה שלי את דמותו של יוסף. יוסף מושלך לבור על-ידי אחיו, אשר מתכננים לגזור עליו חיים של עבדות (פרק ל"ז). בפרקים הבאים חווה יוסף עליות ומורדות, עד שלבסוף הוא מתמנה להיות יועצו של המלך. בכל אותם אירועים דרמטיים שחווה יוסף – המספר המקראי איננו מסגיר את רגשותיו של יוסף. לא בעת ההשלכה לבור, סיפור אשת פוטיפר, המעבר לבית-הכלא, או פענוח החלומות אשר מביא אותו להצלחה. רק בפרק מ"ב, כאשר יוסף פוגש את אחיו לראשונה אחרי שנים, אנו מגלים רמז למטען הרגשי הכבד אותו סוחב יוסף: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל. […] וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (פס' ז', ט'). יוסף מזהה את אחיו שאינם מזהים אותו, ליבו מקשיח בפני מצוקתם, והוא בוחר לנקום בהם ומאשימם בריגול על לא עוול בכפם. בצעד ספרותי מבריק, המספר המקראי מדגיש את הזיכרון. אך באופן מפתיע, לא את זיכרון ההשלכה לבור, או הרגע המשפיל בו הפשיטו אותו מכותונת הפסים שהעניק לו אביו יעקב. אלא, את זיכרון החלומות שסיפר להם, אשר מסמלים את שנאת אחיו אותו: "וַיִּרְאוּ [האחים] אֹתוֹ [את יוסף] מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא." (בר' ל"ז, י"ח-י"ט). כלומר, שהחלומות מהווים בעיניו סמל כאוב לחוסר הקבלה של אחיו אותו. היכולת לחלום חלומות ולתת להם פשר, הביאו את יוסף לבור, אך גם הרימוהו למרומים. יתכן ועלינו להבין את דמותו של יוסף דרך הטראומה הזו: יוסף בחר דווקא בחלומות כאמצעי התקדמות, שמא מתוך הכאב והכעס על אחיו, אשר לא העריכו את המתנה שלו. ברם, על-אף הצלחתו, הכאב והכעס נותרו בו. לבסוף, בפרק מ"ה, לאחר שיג ושיח ארוכים שהתנהלו בפרק הקודם בין יוסף ואחיו יהודה, יוסף נשבר, בוכה ומתוודה על זהותו האמתית. ברגע של קתרזיס אמתי ושובה-לב, יוסף פותח את הטראומה, מעבד אותה, וכך מאפשר לעצמו ריפוי, פיוס עם אחיו, ופגישה מחודשת עם אביו.

הטראומה כהזדמנות לצמיחה
מתוך התובנה היסודית הזו על הטראומה, המהווה חלק יסודי מטבע האדם, אנו מסוגלים להתבונן פנימה ולהכיר את עצמנו טוב יותר. אירועים אשר לא החשבנו כבעלי-השפעה או ערך, או שפחדנו להתמודד איתם, עשויים להתגלות כמחסומים נפשיים שמעכבים אותנו. אולם, לא רק אירועים דרמטיים כמו מוות או אסון, אלא דווקא רגעים עדינים וקטנים יותר אשר חדרו עמוק כמים שקטים.
תובנה יסודית זו עזרה לי להבין שאינני בודד וחריג בחווייתי, ושלמעשה כולנו שותפים בתחושת הכאב מן העבר, ששב וחוזר אלינו ומעצב את אישיותנו. כפי שרמזתי לעיל, סיפורו של יוסף ממשיל באופן מדהים את כוחו של הכאב. הכאב מהווה כוח מניע ומעצב, ומפני שהכאב מהווה חלק בלתי-נפרד מן החיים, יש להבינו מעבר למונחים של טוב או רע – הוא מה שהוא. במידה מסוימת, עלינו לקבל אותו. על-ידי קבלה ועיבוד של הכאב, והתרה של הרגשות הנלווים אליו כגון בושה, אשמה, זעם ופחד, אנו עשויים לצמוח.

כך שלאמונתי, הרחבת המודעות כלפי ההשפעה ההוליסטית של הזיכרון על הגוף והנפש, וההתמודדות עם המשקעים שקיימים בנו, מהווה קרקע לצמיחה רוחנית אדירה. פרידריך ניטשה אמר שמה שלא מחסל אותנו, מחשל אותנו. יש במשפט זה מן האמת, על אף שהוא עלול להשתמע כאכזרי. הוא מבטא את העובדה הפשוטה, כי הכאבים שלנו יכולים להחליש אותנו ולצמצם את ההסתכלות שלנו על העולם, ולעומת זאת הם יכולים להוות הזדמנות לצמיחה והתבגרות. במידה רבה – זה תלוי בנו.
היו זמנים בהם הייתי שקוע במרירות רבה, וכעסתי על מר-גורלי, על הסבל הרב שכרוך בחיים בצל הטראומה. אולם עם הזמן, בעזרת אנשים יקרים, הצלחתי לצאת מן הבור אליו נפלתי. כשמתבוננים על הכאב כהזדמנות, ולא רק כעונש, ניתן להגיע לממד תודעה אחר על החיים. זהו סוג של פיכחון, מן אשליית הביטחון שאופפת אותנו, מתוך ההשלמה שחיינו זמניים והלא-נודע שולט בהם. דווקא מתוך ההשלמה הזו, באופן כמעט פרדוקסלי, האמונה בעצמנו, בבני-אדם, בקארמה, באלוהים – עשויה דווקא להתרומם. זאת מפני שאיננו תולים את אמונתנו בציפייה שהדברים יקרו כפי שאנו רוצים, אלא שהחיים זורמים בדרכם המסתורית ועלינו האחריות להתמודד עם מה שמגיע.

לסיום אספר, כי תובנות אלו הזדמנו לי כחלק מלימוד ועיסוק בפילוסופיה ובדרך החיים של חכמת המזרח. ראשית, תורת המזרח איננה חולקת את הדיכוטומיה המלאכותית שקיים במערב בין גוף לנפש. להיפך, היא מלמדת כי למעשה אין הפרדה ביניהם כלל – ולכן הזיכרון משפיע עלינו בצורה כה עוצמתית ומקיפה, הרבה מעבר לגבול המודעות שלנו. הבנה זו עשויה למלא אותנו בענווה נוכח מה שאנחנו חושבים שאנו יודעים על נפש האדם וזהותו. שנית, היא ההכרה היסודית, שעל-מנת להתפתח ולגדול כבני-אדם, לא די בכך שנגיע להישגים חיצוניים כאלו ואחרים. אם אנו חפצים בהגשמה, משמעות ואושר, עלינו להתבונן פנימה ולעבוד עם אותו הסבל אשר מורכב מן הכאב, תחושת אי-הנוחות, והזיכרונות שמעצבים את אישיותנו. זוהי התובנה הבסיסית של הבודהה, אשר מציע גם דרך לשחרור מן הסבל. ולבסוף, מגיעה ההכרה החשובה, כי כל היצורים החיים שרויים בסבל ומייחלים לאושר. זוהי תובנה יסודית בתורת המזרח, אשר הדלאי-לאמה (מנהיג הזרם הבודהיסטי-הטיבטי) חוזר עליה בהגותו פעמים רבות. מתוך הכרה זו הוא קורה לנו לפתח חמלה, שהיא תחושת ההדדיות וההבנה כלפי כל היצורים החיים. ככל שנרחיב את ליבנו כלפי הסבל שלנו, נוכל להכיל יותר את סבלם של אחרים – ולהפך.