העולם היום משתנה בקצב בלתי נתפש. הגלובליזציה, ואִ תה מהפכת המידע, התחבורה והטכנולוגיה, הביאו את התהליכים העולמיים בכלכלה, פוליטיקה, תקשורת וסביבה לנקודת אל־חזור. עדות לכך נראית לאחרונה מכיוונים שונים: ’האביב הערבי‘ שיוצר גלי מחאה חדשים במדינות שונות ועובר כאש בשדה קוצים ממדינה למדינה, קריסתן הכלכלית של מדינות גוש האירו אחת אחרי השנייה, המחאה החברתית של הקיץ האחרון, שהייתה הגדולה ביותר מאז קום המדינה, וכניסתן של הרשתות החברתיות לתחום התקשורת האינטרנטית. תהליך זה מאופיין ביצירתם של כוחות חדשים המופיעים ועולים בזירה העולמית, אשר הנם בעלי מטרות ומגמות שונות לחלוטין. מבין כוחות אלו אציין את עלייתן של התנועות הדתיות הקיצוניות (בעיקר בעולם המוסלמי), הדוגלות בהסתגרות, בדלנות וניכור מהאחר, ואת עלייתם של תאגידי־על השואפים ליצור סדר עולמי חדש המבוסס על כוח כלכלי חוצה גבולות מצד שני.
סדר עולמי חדש זה שמרבים לעסוק בו, ייחודו לא רק מבחינת איכות השינויים הקורים בו, אלא גם בקצב בו שינויים אלו מתרחשים. תהליכים גלובליים הביאו לכך שקצב התרחשות השינויים העולמיים היום הנו מסחרר, ומהיר בהרבה מבעבר. כתוצאה מכך, היכולת לעקוב אחר אותם שינויים ולהתאים את עצמך אליהם, או לחלופין לבקרם ולנסות להציב להם אלטרנטיבה, הולכים ונהיים מורכבים ומאתגרים יותר ויותר. וכאן נשאלת השאלה: האם וכיצד מערכת החינוך מסוגלת להתמודד עם שינויים אלו, והאם וכיצד היא נותנת להם מענה ראוי?
מבחינה היסטורית, ברור כי שיטת החינוך המסורתית סיימה את דרכה. מערכת החינוך הציבורית־ממלכתית, שהוקמה בגרמניה עם פרוץ המהפכה התעשייתית במאה השש־עשרה, נועדה כדי להכשיר דור חדש ורחב של ידיים עובדות לפסי הייצור. כתוצאה מכך, נכנסו למערכת החינוך היסודית כמויות עצומות של ילדים, שלפני כן לא זכו לחינוך כלל. עם זאת, על אף השינוי החיובי שמהלך דרמטי זה טמן בחובו, ישנן גם כמה נקודות בעייתיות: ראשית, החינוך הוגבל מבחינת מספר השנים. גם אחרי השינוי, רוב רובם המכריע של התלמידים לא זכה לחינוך עד גיל שמונה־עשרה. שנית, החינוך נועד בעיקר לספק הרגלי משמעת וקפדנות המתאימים לתפקידי הפועל בתעשייה, ולא התמקד כלל בפיתוח היכולת האישית של התלמידים או בהקניית כלים לחשיבה עצמאית.
מהלך זה מתחיל להשתנות בהדרגה במערכת החינוך הממלכתית בעשרות השנים האחרונות. מחד גיסא, מוקמים סוגים שונים של בתי ספר (דמוקרטי, פתוח, אנתרופוסופי ועוד), יש דגש גם על פיתוח היכולת האישית של כל תלמיד ותלמיד. מאידך גיסא, יש יותר ויותר דגש על הצטיינות בהישגים במבחנים ופיתוח של שיטות מדידה והערכה מכלילות ומחמירות, המתגמלות את בתי הספר על פי הישגי התלמידים במבחנים אלו. כתוצאה מכך, בתי הספר נכנסים למסלול מואץ של עמידה בסטנדרטים חיצוניים, במקום השקעה בכישוריו וביכולתו של כל תלמיד להצליח, מתוך הנחה ואמונה כי כל אדם באשר הוא זכאי לשוויון הזדמנויות ויכולת לקבוע את עתידו כראות עיניו. ככל שהתהליכים הכלכליים, הטכנולוגיים והפוליטיים מאיצים ומעצימים את עצמם, כך יכולתו של האזרח הקטן להשתלב בתוכם ללא חינוך ראוי, הולכת וקטנה, ולמעשה נעשית כמעט אפסית. אך כאן טמון גם המפתח לשינוי הגדול, אותו אפרט בהמשך.
כאן אחזור לשאלת החינוך. לְ מה בעצם אנו מחנכים היום? הרבה מהתפישה החינוכית של ימינו, לפחות במגזר הממלכתי, עדיין מבוססת על ערכי הלאומיות והדמוקרטיה. אך מאחר והמסגרת של מדינת הלאום הדמוקרטית, כתוצאה מאותם תהליכים גלובליים, הולכת ומתרופפת, גם התוכן של הלאומיות כמעצב זהות ומגבש את הלכידות החברתית הולך וקטן. כפועל יוצא מכך קורים שני תהליכים הפוכים: מצד אחד, חינוך לבדלנות, לאומנות ופונדמנטליזם דתי, הרווח יותר במערכות החינוך העצמאיות. מצד שני, חינוך לקוסמופוליטיות ואוניברסליות, התופשת כל סוג של זהות לאומית כאיום. שתי גישות אלו אינן מצליחות לדעתי להוות את המענה האמתי שאליו צריכה לכוון מערכת החינוך של ימינו: יצירה של זהות מורכבת במציאות משתנה.
לכאורה, מהלך זה נראה מיותר לחלוטין. מדוע לחנך לזהות מוגדרת כאשר הכול נמצא גם ככה בשינוי מסחרר? כל ניסיון ליצור זהות קבועה ומגובשת עלול להיתפש כאנכרוניזם שאינו מתאים לימינו. מכאן יכולה גם לעלות התשובה, לפיה החינוך לא צריך לעסוק ביצירת זהות כלל, אלא רק בהענקת כלים להשתלבות בשוק הגלובלי ולחלופין בביקורתו. בעולם פוסט־מודרני, כל סוג של ניסיון ליצור זהות מגובשת וקבועה נתפש לעתים כאיום והדרה של השונה, ולכן צריך למחוק כל ניסיון להשתית זהות של קבוצה אחת על אחרת. עדיף לפיכך להתרכז רק בחינוך לביקורתיות ואינדיבידואליות, ולזנוח את החינוך לזהות כלשהי. ברם, כאן בדיוק טמון המלכוד: בהיעדר חינוך לזהות מוגדרת, מה הטעם בחינוך כלל? הרי כל חינוך מבוסס על ההנחה כי ישנם הבדלים בין טוב ורע, אמת ושקר, נכון ולא נכון, וכתוצאה מכך ישנו טעם לעשות הפרדות ביני ובין האחר, ובהיעדר השאיפה ליצור זהות מובחנת ומוגדרת, ממילא אין גם טעם ביצירת הבחנות אלו.
בהיעדר הבחנות ערכיות, תרבותיות ונורמטיביות, אין טעם לדעתי לעסוק ביצירת זהות מובחנת. שכן זהות מסוג זה אכן עלולה ליצור בדלנות, ניכור, סגירות ואף איבה הדדיים. בכך היא מאבדת לדעתי את צדקת דרכה ואת הזכות לשונותה.
אולם זו אינה הדרך היחידה ליצור זהות שונה. ניתן ליצור זהות גם על בסיס ההבנה כי בעולם בו כלל אין מקום לזהויות מוגדרות ומובחנות, אין יכולת ליצור חברה נורמטיבית ובת קיימא מצד אחד, וכי מהלך זה לא יכול להיעשות על חשבון זכותו של האחר להגדרה עצמית מצד שני. על יסוד הבנה זו מושתת לדעתי רעיון הפלורליזם והסובלנות השגור בפינו כל כך.
כיצד כל זה קשור לגלובליזציה? כאמור הגלובליזציה מאיימת על הזהויות המסורתיות, במיוחד זו הלאומית־דמוקרטית, אך גם הזהות הדתית־קהילתית נפגמת מתהליך זה, גם הקשרים החברתיים המאפשרים חינוך לזהות עצמאית ונבדלת הולכים ונחלשים. האתוס המסורתי נשחק, ואת מקומו תופש לכאורה אתוס אחר, קוסמופוליטי ורב־לאומי. אך אתוס זה הנו למעשה ריק מתוכן, משום שהוא לא מספק זהות עמוקה ושורשית המהווה תחליף ראוי לזהויות הקודמות. האדם הולך ועומד ברשות עצמו, אך הוא פחות יכול ליצור קשרים חברתיים על בסיס זהות משותפת, ולכן גם קשה לו להסתגל ולהתמודד עם אותה מערכת, ולמעשה הוא הולך ומאבד את החירות שלו כאינדיבידואל. כאן בדיוק נכנס מקומו של החינוך לתמונה: כיום, החינוך הוא אולי התחום היחיד בו ניתן ליצור זהות שורשית־מסורתית חדשה, המסוגלת להציב חלופה לתהליכים שתיארנו לעיל, שתוכל גם לשקם את האתוס המשותף ואת היכולת לכונן חברה בה ישנו יסוד רחב המשותף לכולנו.
נמצא כי החינוך לזהות משותפת, עמוקה ורחבה, אינו רק עניין ערכי גרידא, אלא גם האמצעי החזק ביותר להתמודדות עם אותם תהליכים שתיארנו לעיל, הן מבחינת היכולת להתקיים בתוכם, והן מבחינת היכולת לשנותם. חינוך זה יכול וצריך לדעתי לספק גם כלים לביקורת והבנה של תהליכים אלו, וגם את היכולת ליצור פתרונות לאותם תהליכים. כל זאת, מתוך הנחה כי מחד גיסא תהליכים אלו הנם רבי עצמה, עמוקים ורחבים מדיי מכדי להחזיר את הגלגל אחורה, ומאידך גיסא דווקא תהליכים אלו מאפשרים, ואף מחייבים (מהסיבות שציינתי לעיל) את בנייתה של זהות חדשה, שהיא פרטיקולרית ונבדלת ואף אוניברסלית ורב תרבותית בעת ובעונה אחת.
כאן נכנס כמובן גם מקומה של הזהות היהודית־ציונית החדשה לתמונה, זו שמאמינה כי אין סתירה בין היותך יהודי־לאומי, ואף דתי, לבין היותך אזרח העולם, בן למשפחת העמים. הזהות היהודית הפלורליסטית, המאמינה במפגש רב־תרבותי, אך לא בהתמוטטות מוחלטת של הזהויות הייחודיות, מהווה לדעתי קרש קפיצה ומנוע רב עצמה לשינויים המתחוללים בארץ ובעולם, מתוך הנחה כי הבדלנות והניכור אינם הדרך להתמודדות ולחיים בעידן הגלובלי והפוסט־מודרני, אבל גם הדרך ההפוכה של ויתור על כל זהות ייחודיות אינה באה בחשבון, משום שהיא משחקת לידיהם של אותם גורמים המניעים את התהליכים הגלובליים.
אסיים ואומר כי המציאות החדשה הנגלית לעינינו בעולם, מהווה איום ממשי על הזהויות המסורתיות המאחדות ומחברות בין בני האדם באשר הם, אך בד בבד מהווה גם הזדמנות ליצירת תהליך עמוק ומשמעותי של יצירת זהות שורשית, עמוקה ורלוונטית, כבסיס לסולידריות אנושית וחברתית. בתוך כך, לתהליך יצירתה של הזהות היהודית הפלורליסטית ישנו תפקיד מפתח בעיצובו של אתוס יהודי ציוני־מחודש, שהנו בעל משמעות לא רק לנעשה במדינה בפרט, אלא גם לנעשה בעולם בכלל. את זאת יש לעשות באמצעות חינוך לזהות יהודית עשירה ומגוונת, שיכולה וצריכה לתת מענה להתפוררות האתוס ומסגרות הזהות הישנות )הן החילוניות והן הדתיות( שהיוו בסיס, חלש מדיי ככל הנראה, ליצירתה של חברה סולידרית בריאה, המסוגלת להתקיים בעולם משתנה ללא הרף, מבלי לאבד את הכיוון הערכי והמוסרי שאליו היא חותרת ושבו היא מאמינה. זהות זו צריכה ויכולה לכלול סתירות וניגודים לכאורה בין הרצון לשמר זהות ייחודית ושונה, המהווה בסיס איתן ומוצק ליצירת לכידות חברתית, לבין ההבנה כי התהליכים הגלובליים כיום אינם מאפשרים, או צריכים לאפשר, שימוש באותו רצון לזהות ייחודיות למטרות הסתגרות ובדלנות, המנסות להתכחש לכאורה לשינויים המתרחשים, ולהתגונן מהם מתוך דחייה של העולם הסובב והזהויות השונות הסובבות אותי. נראה כי בעולם הגלובלי והפוסט־מודרני בו אנו חיים, המתיר תחושות קשות של בדידות, ניכור ואיבה, ישנו צורך ממשי ובוער בחינוך לזהות יהודית תוססת, בריאה ורב גונית, שאינה קופאת על שמריה אולם גם אינה שטה ’עם הזרם‘ ללא כיוון מוגדר.
