ענבר אמיר

ענבר אמיר

על טבעי

א. חברה שלי לקחה פעם קורס איפור.

ככל שהתקדמה בקורס היה לה יותר מה להגיד בכל פעם שנפגשנו. אני לא משתמשת נכון בסומק. את העיפרון לא שמים לכל האורך, זה מקטין את העין – ובכלל עדיף לי ירוק. יום אחד, כמתנה מפוקפקת ליום הולדתי, לקחה אותי לקניון. שעתיים וחצי בילינו שם, מחפשות את הגוון המדויק של העור שלי למייקאפ, בודקות ארבע מאות אודמים, הלוך ומחוק אחרי כל ניסיון כושל במגבונים בטעם שלהחלפת חיתול עד שהרגשתי שמתפוררות לי השפתיים. כשהגענו לבית שלה היא לא עזבה אותי עד שהדגמתי לה איך אני משתמשת נכון בכל התכשירים שקנינו. בסוף התיישבה מולי סחוטה, בחנה באור האכזר של האמבטיה את העבודה והנהנה לאישור: "זהו. הצלחנו. מושלם. זה נראה כאילו את בכלל לא מאופרת".

ב. רוב הקריירה שלי

בנויה מעזרה לאנשים שמתאמצים מאוד להיראות טבעיים ונינוחים מול אנשים אחרים. לטל, אחיינית שלי, אין עדיין את הקטע הזה. אם נגיד תשימו לה רוטב על הפסטה ולא לידה כמו שרצתה, היא תבכה ותצרח גם אם יהיו שם מלא אנשים. באמצע הצגת ילדים, אם תצוץ לה פתאום שאלה היא תשאל בקול רם ("לאן הציפור הלך?", פטר והזאב, תאטרון הקרון 2017) ואם תנוח עליה המוזה היא תשיר בקולי קולות. היא מציירת יום ולילה בלי לשאול את עצמה אם הגוש הסגול שמרחה על הדף יצא לה מדויק ובאמת נראה כמו אריה. קצת חבל לחשוב שבקרוב טלטול הקטנה תפסיק לעשות את זה. היא תלמד לא לחטט באף ליד אנשים זרים ויחד עם זה תעבור לצייר בתוך הקווים. או לא לצייר בכלל. העין הפנימית, הביקורתית, המצקצקת, תתחיל לעבוד.

ג. בגיל שמונים

סבתא שלי, שולמית ,התחילה לשחק ביליארד ולצייר. היא התחילה לצייר ולשחק באותו זמן שהחליטה שמותר לה כבר לאכול שתי ביצים ביום. כי יאללה, כבר אין לה המון מה להפסיד. את מה שצריך להוכיח כבר הוכיחה. היא התגלתה להיות שחקנית ביליארד ממוצעת (לדבריה) וציירת נפלאה (לדבריי, היא בחיים לא תגיד). מאז שהתחילה, בכל פעם שבאתי לבקר חיכתה לי תמונה חדשה, עשירה בצבעים, מקסימה ומדויקת, תלויה בחדרה. בימים אלה היא גם מציגה בתאטרון ירושלים! רק בגיל שמונים החליטה שמותר לה להיות לא-משהו במשהו. העניין הוא שרק כשמותר להיות לא-משהו במשהו, אפשר להעז לנסות אותו.

ד. היה לי חבר בבית-ספר

שהיו לו אוזניים ממש בולטות. הוא הראשון שהמציא לעצמו את השם דמבו, שדבק בו מיד. הוא היה ממקם דברים מאחורי האוזניים וזה הפך לקטע כיתתי כזה. הוא היה מצחיק לאללה. עושה קולות וחיקויים מעולים.

בתחילת שנה אחת חזר מהחופש הגדול עם אוזניים רגילות. עשה ניתוח די פשוט של הצמדת אוזניים. בבת אחת, יחד עם האוזניים שהוצמדו, הוא הפסיק להצחיק. אמרו עליו בבית-ספר שהוא כמו שמשון הגיבור ואיזה מסכן, כל הכוח שלו היה באוזניים. אמרו עליו שאיבד את הביטחון שלו, שאיבד את עצמו. שנהיה סתם. אני, בתור ילדה שנחשבה מצחיקה בעצמה, הבנתי הכל. שמחתי בשבילו. קצת קינאתי בו. הבנתי שהוא פשוט לא צריך את זה יותר, את הקטע של המצחיק. הוא יכול סוף סוף להיות רגיל. הסתכלתי עליו וקינאתי אבל המשכתי לעשות חיקויים בהפסקה למי שביקש. בקיצור, לכו תדעו מה הטבעי של הבנאדם. לפעמים זה מבלבל.

ט"ו בשבט טבעי ושמח לכולנו!

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה