רציתי לשתף אתכם בנושא שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון, ולא נראה לי שיש מי שאינו שם לב אליו, והוא הלך הרוח שרווח בשנים האחרונות בשיח הציבורי במדינה. אני מתכוון לאותו שיח שלילי וביקורתי (במובן הרע של המילה) שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות. באופן אישי, אני מאוד מתוסכל מהמצב הזה, ומאוד הייתי רוצה שישתנה. אנסה לשתף בכמה מחשבות שהיו לי בעניין הזה, שאני מקווה שיעזרו להבין ולשפר את המצב.
אז קודם כל, איך בכלל הגענו למצב הזה? למה דווקא עכשיו? אני חושב שאת הבסיס לכך נשיא המדינה, רובי ריבלין, איבחן בצורה טובה מאוד בנאום השבטים שלו. בנאומו הוא מתאר את התהליך שבו החברה הישראלית עברה למבנה של שבטים, ללא רוב מוחלט, בניגוד ל"מדורת השבט" של העבר. יתר על כן, התהליך הזה רק יהיה יותר ויותר בולט בשנים הבאות. במצב הזה כל שבט חש איום על הזהות שלו ופחד לקיום השבט שלו. המציאות הזאת מהווה קרקע פורייה לליבוי יצרים של אלימות ושנאה שנמצאים בכל אדם ואדם. לכן, זה לא צריך להפתיע שהשיח השלילי קיבל תאוצה דווקא בשנים האחרונות.
אם ננסה לאפיין את אופי השיח, ניווכח מהר מאוד שניתן לאפיין אותו ע"י השלילה. למשל הגדרה ע"י שלילה, האחר הוא נקודת ייחוס להגדרה שלי. יהיה חילוני שיאמר למשל "אני לא חרדי משתמט", ואילו החרדי יגיד "אני לא חילוני מתפקר". באותה רוח, עיסוק בשלילת האחר, תוך שימוש בביטויים כמו בוגד, פאשיסט, סמולן ודומיהם רווחים מאוד באתרי החדשות וברשתות החברתיות. לא מעט עיתונאים ופרשנים עסוקים בעיקר בשלילה וניגוח, ובחלק מהפעמים על בסיס אישי. גם אם לא תמיד הדברים מפורשים, פעמים רבות עולה תחושה מבין השורות, שקיימת הדעה "הנכונה", וזו שלא כדאי להיות חלק ממנה. גם רבים מאוד מהפוליטיקאים נוהגים כך – הם נגד האמנים, נגד החרדים, נגד בית המשפט, נגד עמותות, נגד הכיבוש, נגד משתמטים, נגד התקשורת והרשימה ממשיכה ומתארכת.
אפשר לשים לב שהמאפיין של כל הביטויים והפעולות האלו הוא איזושהי עמדה פאסיבית, עמדה שרק שוללת, נותנת ביקורת ומוציאה מחוץ למחנה. זוהי גישה הרואה רק את מה שקיים, ומסמנת את מה שלא טוב בעיניה, גישה שאין בה שום בנייה וחדשנות, אלא רק נטייה ורצון להרס.
אבל איפיון המצב לא מספיק כדי להביא לשינוי. לכן ניסיתי לחשוב על המשותף לאנשים שאינם מהווים חלק מהשיח השלילי הזה, אנשים שניחנים בסובלנות, מתינות ויותר פתיחות. ככל שחשבתי על כך, הגעתי למסקנה שאנשים כאלה מתאפיינים בחשיבה חיובית, עשייה ויצירה. אני חושב שהרבה פחות סביר למצוא קיצוניות בקרב יזמים, מוזיקאים או רופאים למשל.
מה יש ביצירה ועשייה שמביא למתינות וסובלנות? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות.
סיבה ראשונה היא הקושי הכרוך בתהליך היצירה. יצירה מחייבת חידוש, כושר המצאה, וראייה של משהו שלא קיים. סופר לדוגמה, יכול לכתוב ספר במשך כמה שנים, וכל זמר יוצר עובד במשך שנתיים בממוצע כדי להפיק אלבום המכיל כעשרה קטעים בסך הכול. יצירה זה משהו קשה באופן אבסולוטי, לכל אחד. אפילו משימה טריוויאלית לכאורה כמו הכנה של הרצאה, דורשת מאמץ רב, הרבה יותר מהשומע של אותה ההרצאה. גם משוררים גדולים, כמו ביאליק למשל, תיארו את הקושי שבתהליך היצירה. בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא כותב על ניצוץ היצירה "כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי." אני סבור שהקושי הכרוך בתהליך היצירה מביא לגישה צנועה יותר כלפי העולם. יתר על כן, הקושי גורם להזדהות עם הקושי והמאמץ של יוצרים אחרים, ולכן גם בד"כ לקבלת עמדות אחרות, ראייה מתונה יותר והכלה של רעיונות שונים.
סיבה נוספת היא שרק אדם שניסה להתמודד עם האתגר של עשייה ויצירת משהו חדש מבין את הקושי העצום הכרוך בכך. העולם מורכב, ולהפוך חזון למציאות זה דבר קשה מאוד. נחשוב למשל על רופא או חוקר ששם לעצמו כמטרה פיתוח של תרופה לאחת ממגוון המחלות הרבות מידי שיש בעולם. אותו חוקר יבין תוך כדי ניסיון ההתמודדות עם האתגר (אם לא הבין זאת כבר קודם לכן), כמה גוף האדם מורכב, ושללא שיתוף פעולה של אלפי חוקרים ומאות מרכזי מחקר ובתי חולים השגת המטרה תהיה חסרת סיכוי, ויהא זה החוקר המוכשר והחכם ביותר אשר יהיה. באופן דומה, רק מהנדס שנדרש לתכנן פרויקט גדול, נמל תעופה למשל, מבין את האילוצים והפשרות הנדרשים בתכנון של פרויקט גדול שכזה, וגם את שיתוף הפעולה והתיאום הנדרשים בין גורמים רבים. הקושי שבהתמודדות עם עולם מורכב, יוצרים מעבר לצניעות שהזכרתי קודם, הבנה של מה הן הבעיות החשובות באמת, והצורך בשיתוף פעולה מחייב גישור על פערים ומחלוקות שמביאים למתינות.
ניתן להסתכל על שתי העמדות שהצגתי כעל שתי גישות בסיסיות כלפי העולם. הראשונה היא פאסיבית, תגובה למציאות, והיא לדעתי המאפיינת את השיח השלילי במדינה. הגישה השנייה היא אקטיבית, חיובית, יוצרת מציאות, ולמעשה מגדילה ומרחיבה את העולם. החיכוך עם העולם המורכב, שהוא בלתי נמנע בגישה האקטיבית, מוביל למתינות, פתיחות והבנת הבעיות החשובות שלנו כאנשים וכחברה. לכן אני חושב שדווקא חוויות של עשייה ויצירה יכולות להביא לשינוי חיובי בשיח הישראלי. כצעד ראשון, הייתי רוצה למשל שבמקום לקבל את הנושאים שעל סדר היום כנתון ולהגיב אליהם (אלה כוללים ספינים ומוכתבים בין השאר ע"י "מעצבי דעת קהל"), ננסה לחשוב מהם הנושאים שראוי שיהיו יותר מרכזיים. אני למשל הייתי רוצה שיהיה עיסוק נרחב יותר בבעיות כמו קידום ופיתוח הרפואה, מאבק בתאונות הדרכים ומציאת פתרונות תחבורה יעילים (כדי שהמדינה לא תהפוך לפקק אחד גדול כשנהיה 20 מיליון תושבים). אלה הן רק דוגמאות ספורות לנושאים שראוי לטעמי לעסוק בהם באופן נרחב יותר.
לסיום, אומר שאני רואה בבית פרת וגם בחלקים אחרים בחברה הישראלית את המחשבה החיובית הזאת, כמו גם כוחות של עשייה ויצירה. אני מייחל לכך שהלך רוח זה יהיה יותר דומיננטי בשיח הציבורי במדינה.
לפוסט הזה יש 2 תגובות
ראובן, כתבת מקסים. הלוואי שהרוח שאתה מציע תנשב במפרשים שלנו.
אני חושב שיש מקום משמעותי לתת גם לקולות האחרים, הביקורתיים וה"שליליים", אבל חיזוק הקול החיובי הוא בפירוש היבט חשוב בשיח שלנו.
הי אורי, תודה על התגובה! ברור שיש גם מקום לביקורת, אבל שהיא לא תהיה חזות הכל, ומונעת מתוך שנאה, אלא באה יותר מרצון לתקן. זאת לפחות הדעה שלי.